תמונה על קיר לבן-עירום.
אשה מחייכת מתוך שמלה ארוכה שחורה בגוונים של סגול. לאשה יש פה
קטן וענוג, אף רחב ונמוך עינים כסופות ירוקות והיא יפה כפי
ששמלתה יפה. יופי דק, עדין, לא צעקני, ללא מחשופי חזה וירכיים.
כמו אשה מהמאה הקודמת, מסתורית ומפתה.

סמוך לקיר הלבן עומד שולחן כתיבה בגוון האורן, עליו מפוזרים
בערבוביה: ניירות לבנים מכוסים בכתב יד צפוף וזעיר, מנורת
שולחן מאובקת עם קצוות קורי עכביש סמוך לנורה, עטים, קופסאות
סיגריות אדומות וריקות, תיק יד קטן.
על הכורסא ממול מונח איש קטן קומה וכפוף, פנים מחוטטות בצלקות,
ידיים ארוכות וגמלוניות, האחת מחזיקה בסיגריה בוערת עם אפר
משתלשל עוד רגע ונופל, האחרת תומכת בסנטר. הפנים עוטים ארשת
חשיבות מהורהרת אבל האיש יושב כאן מהבוקר. ממלא את המאפרה
בבדלים אכולים ואחת למספר רגעים מציץ בתמונה שעל השולחן. החלון
היחיד פתוח לרווחה ורוח יבשה מסלסלת את העשן סחור וסחור.

הדלת נפתחת ולחדר נכנס איש צעיר מהראשון לבוש בחליפה אפורה.
האיש סוקר בעניין עליז את האיש שמצחו נעוץ בכף ידו ומתיישב על
הכסא הסמוך לשולחן הכתיבה ולתמונה. אחר הוא מצית סיגריה מאלו
המפוזרות סביב ותר אחר עיניו של האיש. הגבר המבוגר בפנים
המחוטטות נע באי נוחות על מושבו, מביט לרגע בכיוון שולחן
הכתיבה במבט אטום מהבעה וממקד עיניו בתמונתה של האשה.

מכשיר הטלפון מצלצל ארבעה צלצולים והאוויר בחדר עומד, האיש
בחליפה מכופף את גוו ומרים את האפרכסת מכנה. "האלו?", הוא שואל
בתמיהה בקול עבה וסמכותי. "לא, מר שנר לא יכול לדבר כרגע, הוא
לא חש בטוב. אני כהן, למסור לו משהו? כן, ודאי, בלי שום ספק,
תודה."
כהן מחזיר את השפורפרת למקומה וחוזר להביט בשנר, מבטו מתכסה
הפעם דוק של דאגה.
"אפילו לא הודעת לחנות שלא תגיע היום, איציק?". שנר ממצמץ
בעיניו הקטנות בבלבול אך שומר מבטו יציב בעקשנות בקיר הלבן,
שפתיו מתכווצות בכעס אך הוא אינו פוצה את פיו.

הדלת נפתחת בהססנות  וצעירה רוסיה יפת מראה עם שיער שטני ארוך
מציצה אל תוך החדר בחשש. "אבא?", היא שואלת ועיניה הגדולות
המפוחדות מחפשות אחר עיניו של שנר המתרוצצות בחלל.
"לא עכשיו, טוניה, חמודה, אבא לא מרגיש בטוב", מרגיע כהן בכוחו
הבטוח בעצמו. הנערה מסמיקה בפניו ועוזבת את החדר.
הטלפון מצלצל וכהן מוציא סיגריה מכיס מקטורנו ומניח לו להמשיך
ולצלצל כאוות נפשו. "שנר, אתה מוכן כבר לדבר? להסביר מה זו
הדרמה הזו, מה לעזאזל כבר קרה?".
שנר נע באי נוחות בולטת על מושבו, נועץ מבט חודר בכהן, "עזוב",
הוא אומר, "זה שום דבר".
"ולמה אינך מדבר אם כך?", שואל כהן מרוצה על כך שסחט תשובה
ועתה הוא קרוב לשלוט במצב. "יותר מדי מחשבות בראש... קשה
להתרכז".
"אני מבין", אומר כהן ומאפר אל תוך פח האשפה. שנר מביט בו
בארשת אמון ילדותית, "באמת?", הוא שואל.
"תהיה בטוח בזה", הוא מחייך, "אם אתה צריך משהו אני כאן
בשבילך".
"תודה", אומר שנר הגאה, קשה העורף, "אולי תקח את טוניה
לטייל?".