היא ישבה שם מול האדם הכי יפה שראתה, שלוש שנים שהיא חלמה על
איך היא תשב מולו ותגיד לו הכל. שלוש שנים היא לא הפסיקה לכתוב
מכתבים, סיפורים ושירים על איך היא תגיד לו את הכל, איך הוא
יגיב ומה יהיה אחר כך.
והנה היא יושבת פה מולו על ספסל בדרום תל אביב ומנסה להריח את
הריח שלו שכל כך אהבה, מנסה להרגיש את חום גופו שתמיד נשאר
יציב.
שלוש שנים היא תכננה את הרגע הזה שהיא תשב מולו ותגיד לו את
הכל. היא עוד יותר רצתה לשבת מולו ורק שהוא יגיד לה "יעל אני
אוהב אותך".
היא יושבת מולו בספסל בדרום תל אביב ופתאום שומעת קול חלש "את
כל כך יפה", תחזור על זה שוב ביקשה, "את כל כך יפה" הוא אמר
והיא הייתה כל כך מופתעת, בחיים אף אחד לא אמר לה שהיא יפה
ועוד לשמוע דבר כזה ממנו. היא רצתה לחבק אותו ולהתרפק על כתפו
אבל החזיקה את עצמה.

שתיקה, עשר דקות עברו מאז שהוא אמר לה שהיא יפה והיא עדיין
מנסה לעכל, מנסה למצוא דרך להגיד לו את מה שכל כך רצתה.
היא יושבת מול האדם הכי יפה שראתה, מסתכלת על הידיים הגדולות
והחמות שלו, מעבירה מבט חטוף על הגוף שלו שרק רצתה שיעטוף אותה
בכל כוחו, לא מזיזה את העיניים מהפנים העגולות שלו עם העיניים
החומות חומות שלו והשפתיים האדומות שלו, האף שטיפה עקום אבל
מושלם השיניים הישרות והלבנות שלו. היא יושבת מולו ולא מצליחה
לדבר.
היא שוב מרגישה את הכאב ברגליים כמו שהרגישה כשאמרה לו שהיא
רוצה שהם ייפגשו, הכאב הזה שמלווה ברעד ובקול חלש חלש. היא
ידעה שהיא חייבת להגיד לו את זה יום לפני שהוא מתגייס, היא
הרגישה שאם הוא לא יידע את זה הוא יעלם לה.

"אני אוהבת אותך" אמרה אחרי רבע שעה של שתיקה רועמת והרגישה
איך טמפרטורת הגוף שלה צונחת ב15 מעלות. בלי יותר מדי הקדמות,
בלי כל הדרכים שהיא תכננה כבר שלוש שנים היא אמרה לו.
שוב שתיקה רועמת וכל שנייה שעוברת רק כואבת לה יותר, היא יודעת
שכשהוא ילך הכל יאבד, שכשהוא ילך גם התקווה שלה תלך איתו.
7 דקות אחרי שאמרה את שלושת המילים האלו הוא שאל "מה את רוצה
שאני אעשה עם זה?" והדמעות כבר איימו לפרוץ, היא שפשפה את
העיניים חזק חזק ואמרה לעצמה "אני לא אבכה, אני לא אבכה".
"אני לא רוצה שתעשה עם זה כלום, רק רציתי שתדע" היא אמרה וראתה
איך הוא מנסה להתרחק ממנה. "עוד מישהו יודע על זה?" שאל והדמעה
הראשונה כבר זלגה על הלחי הימנית והתנפצה יחד עם הלב שלה על
הרצפה למיליון חלקים. "לא, רק אתה, עכשיו. שלוש שנים שאף אחד
לא יודע ואף אחד גם לא שואל. אתה הראשון שאני אוהבת וזה לא רק
במובן הרומנטי".
שוב שתיקה והזמן לא עובר, יום לפני שהוא מתגייס, היא יודעת
שהוא ייקח איתו לבקו"ם את התקווה שלה וגם את האושר שלה, כן היא
הייתה קצת מאושרת, היה בה איזה גרעין של אושר קטן שרצה לגדול
ולהתפתח.
יום אחד לפני שהוא מתגייס לה היא יודעת שזהו, הכל פה נגמר, הלב
שלה התנפץ לרסיסים והיא יושבת על הספספל מול הבנאדם הכי יפה
שהיא אי פעם ראתה והיא יודעת שזאת הפעם האחרונה שהיא תראה
אותו, הפעם האחרונה שהיא תרגיש משהו למישהו.

עשר דקות של שתיקה ואז בכי של תינוק הורס את הדממה שנוצרה לה
והיא אומרת לו "אתה זוכר שדיברנו על זה שנתחתן ויהיו לנו שני
ילדים לאחד יקראו שחר ולשני אביב ולא משנה אם הם יהיו בנים או
בנות השמות ישארו איתם?" "זוכר" הוא אמר "ואתה זוכר איך אמרנו
שאחרי שתשתחרר נעבור לגור ביחד בדירה שלנו, אני אבשל ואתה תעשה
כלים?" "זוכר" הוא אמר "לאן כל זה נעלם לנו?" שאלה ולא ציפתה
לתשובה.
"אני יודעת שזה לא בסדר שאני אומרת לך את זה עכשיו, ואני יודעת
שאין לך מה לעשות עם זה, רק רציתי שתדע שלא תעלם לי בלי שאתה
יודע שאני אוהבת אותך, כבר שלוש שנים שאני אוהבת אותך ואף אחד
לא יודע מזה, כבר שלוש שנים שאני אוהבת אותך ושומרת את הכל
בבטן ומנסה להתנהג הכי בטבעיות שאני יכולה, מנסה להמשיך הלאה
ולא לתת יותר מדי אפשרויות לאהבה שלי להתעצם אבל כל פעם שאני
רואה אותך זה רק הולך וגדל, אני יודעת שהכל מסביב זה שטויות
אני יודעת שמחר תתגייס ותעלם לי אבל רק רציתי שתדע שאני אוהבת
אותך ושאני אוהב אותך לנצח."
שותקת.
שלוש דקות אחרי הוא אמר "אני הולך, אני חייב ללכת. זה בסדר
מבחינתך?" היא אמרה לעצמה, רק תגידי לא, רק תגידי לא "איזו
שאלה בכלל?" היא לא אמרה לא. הוא קם ללכת והיא החזיקה לו את
היד, תמיד היו צוחקים על זה שכשהידיים שלהם משולבות הם כמו
מעבר חצייה. והנה היא מחזיקה לבנאדם הכי יפה שראתה את היד והוא
מחזיק לה את היד חזרה, היא מבקשת ממנו "אל תשכח אותי, טוב?"
"אני לא אשכח אותך לעולם". "אני אוהבת אותך" חזרה שוב ושוב על
המשפט הזה כשהוא הלך ונעלם ודמותו הולכת ונהיית קטנה יותר
ויותר.

יום לפני שהוא מתגייס יעל יושבת על ספסל בדרום תל אביב ולא
מפסיקה לבכות.
שנתיים אחרי שהוא התגייס יעל יושבת על אותו ספסל בדרום תל אביב
ולא מפסיקה לאהוב.