"זה לא את, זה אני" אהובי אמר כשהוא מנסה להעביר לי מסר די
ברור.
"אבל חשבתי שאתה אוהב אותי" אמרתי תוך כדי בכי "אז איך אתה
מסביר את זה שהיינו ביחד שלוש שנים?"
"אני כבר לא מרגיש את ההתרגשות שהייתי מרגיש פעם, בעצם בכל פעם
שהייתי רואה אותך" אני ניגבתי את דמעותיי "אנחנו עכשיו סתם
ביחד..."
קטעתי אותו וצעקתי "אין כזה דבר סתם ביחד!" נירגעתי טיפה
"תמיד חשוב שיהיה לך מישהו שיהיה איתך, יחד..."
"אבל שרונה..." הוא ניסה להסביר לי אך קטעתי אותו שוב
"אתה יודע כמה זמן אהבתי אותך? אני עדיין אוהבת אותך!" מתחילה
שוב לבכות "איך אתה מסוגל לעשות לי את זה? איך?"
"שרונה... תביני אותי, אני לא מנסה לגרום לך כאב..."
"אבל אתה כן!"
"אבל זה לא בכוונה... תראי, היו לנו זמנים ממש טובים ביחד, אבל
כל זה נגמר ברגע שאני לא הרגשתי את הניצוץ שהיה פעם
בינינו..."
"תיכף גם תגיד לי שאתה רוצה ששנינו נישאר ידידים."
"אבל זה באמת מה שאני רוצה"
"זה נשמע כמו קטע מסרט" אני אומרת עם גיחוך קל בטון "משהו כמו
סקס והעיר הגדולה..."
"הלו אחי! מה קורה?!" צעק יוני "מה קורה שרונה? למה את בוכה?"
"תנחש..." אני אומרת ועוזבת את המקום.
יום למחרת אני וארז אפילו לא אומרים שלום...