ואני, הנה, אבי מת עלי השבוע...
ומה מוזר הוא הכל. פוקדים אנשים את ביתי, מביאים באמתחתם סירי
מאכלות לרוב, וההלוויה - אמי מתייפחת על פי קבר וממלמלת דברים
סתומים. אחי ואני אוחזים בה כמו היתה מטה להתעופף ברוח. מיני
קרובים ואנשים נאספים כמו באיזו דרמה מסביבנו במעגל, ואנו
מצויים במרכז של הכל.
ואיזה דירקטריון עליון מטעם חברת הקפה מופיע באיחור אופנתי מדי
בתהלוכה של אבלות.

ואריאל בשמלה השחורה-הכבדה מביטה בי בדאגה, והרב מזמר מתוך ספר
תהילים.
קבר על שפת הים - יפה כאן.

ורוחי, רוחי אינה שקטה, הכל עצוב כל כך, קורע לב עד שאפילו לי
אני נושרות דמעות מהעיניים, וחום וקור ואיזה צחוק אומלל אל מול
כל התוהו, ואני - לבד כל כך.

על הקצה, איזה ים שמת לבלוע את העולם, וכל דמויות האנשים
ואבי...
אבי איננו עוד. האדמה מכסה את בור קברו ואחי מדקלם מתוך חוברת
תפילות מוכנות מראש, וההמון מחזיק אחריו 'אמן'.
אבי שוכב רחוק כל כך מעבר לזמן, רק היה לי אבי וכבר איננו.