אז מה?
שוב להתחיל לכתוב לבמה? אחרי שלוש שנים מלאות שלא כתבתי?
לא קל בן אדם, פשוט לא קל.
מעבר לזה שלא קופץ לי שום דבר לראש - לא פרידה עצובה, לא סיפור
על מחלה, לא חתונה מרתקת, אפילו לא פרה שמאבדת את הצפון. מעבר
לכל זה, זה פשוט יום ממוצע שכזה. לא חם ולא קר. לא יום יפה
במיוחד, גם לא יום שיש בו נוף כזה של "סוף העולם" בחוץ. אז
דווקא בבוקר כזה להתחיל לכתוב? למצוא את עצמך מול מסמך word
כותב לאנשים שאתה בכלל לא מכיר?

שתבינו, זה לא משעמום, חס וחלילה. זה יותר כמו דחף כזה לכתוב,
אפילו כשלא קורה שום דבר מעניין בצורה קיצונית בחיים שלך. אולי
דווקא בגלל שלא קורה כלום בחיים שלך. כשעצוב, זה מגיע מהכאב.
כשמחים, זה מגיע מהרצון לחלוק את השמחה שלך עם שאר העולם. בכל
הזמן האחר, זה מגיע מציניות וסרקזם, או איזו פואנטה מצחיקה או
עצובה לסיפור, אולי אפילו סתם דבר מרגש שקרה ואתה רוצה שמישהו
אחר שיושב בבית שלו ישים לב.

אבל הפעם - כלום, נאדה, זיט, נוט'ינג. סתם יום רגיל. יום של
חול.
ואני יושב וכותב, ואתם, אתם יושבים וקוראים. מגניב, לא? רוב
הסיכויים שגם אם אני אגיד לכם להפסיק לקרוא כאן ושבשאר המלל
אין שום דבר מעניין. דווקא אז הסקרנות תכבוש אותכם ולא תוכלו
להפסיק לקרוא. לא מאמינים לי?
הנה - תפסיקו לקרוא - אין כאן שום דבר מעניין.

נו. ברצינות. די. זה לא מצחיק. לא אותי ולא אתכם. עזבו אותי
ולכו לקרוא סיפור אחר.
זה רק click אחד מאיפה שאתם עכשיו. צריך ללחוץ על "תביא משהו"
והוא יקפיץ לכם כנראה כותב יותר מוכשר. אני לא אעלב, מבטיח.
אני כנראה אפילו לא אדע.

זהו? נפתרנו מכל הלא-סקרנים?
אחלה, אני מרוצה. נשארתי עם מעט אנשים, קומץ אומנם, אבל ללא
ספק קבוצה איכותית ומרשימה. נועזת בכך שהיא מורדת במרותו של
כותב חסר ישע וקצת משוגע. אבל, לצערי, עכשיו גם תורכם, אלה
שחושבים שבאמת יש בטקסט הזה משהו, ללכת.
מה? מאוכזבים שלמרות שהמשכתם לקרוא אין כאן כלום? מה אתם רוצים
ממני? אני כתבתי את זה בערך בחצי הדרך. לעומת זאת, אני חייב
לומר שדווקא אתם מעניינים אותי יותר ממה שאני מעניין אתכם. כן
כן, אתם. אני חושב שהגיעו לכאן רק אנשים מאוד מיוחדים. אבל בא
לי לעשות עוד סינון קטן אחד.

בנקודה הזאת יש לכם כמה אפשרויות. הראשונה, אם אתם אנשים
נורמלים. במקרה הזה או שכבר עזבתם, או שעכשיו אתם רואים את סוף
המלל ואומרים לעצמכם "שיט - הוא היה רציני". חברים - לכו תקראו
משהו אחר. המקרה השני הוא הקורא האומלל. זה שההורים היכו אותו
כשהוא היה קטן או שסתם רע לו בחיים והוא רוצה להקרין את זה
החוצה. אתם כנראה שתכתבו איזו הערה שטנית על זה שביזבזתי לכם 5
דקות מהחיים, ההערה תהיה בלי פואנטה, בלי שמחה, בלי עצב,
במיוחד בלי אהבה וכנראה עם קצת כעס. במחשבה שניה, יש מצב טוב
שההערה תהיה גרועה יותר מכל הסיפור שהרגע כתבתי. לדעתי יש
סיכוי קטן שתמעיטו בשנאה בגלל רגשי אמפטיה קלים על כותב שאין
לו מה לעשות ביום חול. אז לכו תכתבו את ההערה. בהצלחה!

איזה כיף! עכשיו נפתרנו גם מעולו של זה ונותרנו עם הקבוצה
האחרונה. זאת שעדיין קוראת. אותה קבוצה מכילה את האנשים הכי
טובים בעולם. הם האנשים שאולי קצת נהנו לקרוא. לא בגלל שהיה
כאן משהו. אלא בגלל שהעברתי להם את הזמן עם חומר קריאה חביב,
לא מרתק, לא שנון במיוחד, אבל בהחלט חומר ניתוח מעניין לסטודנט
פסיכו-אנליזה בשנה שניה. אתם. אתם האנשים הבאמת מיוחדים.
בשבילכם אני כאן. אתם חכמים. אתם אינטיליגנטים. אתם כנראה
יפים. אתם יודעים מתי סיפור הוא אדיר ומתי הוא סתם נחמד. אתם
יודעים שלפעמים צריך לכתוב סיפור יוצא דופן, לצאת ממסגרת
סיפורי אתגר קרת כדי לעשות משהו שישבור את הגבולות.

אתם יודעים להרהר על סיפור על בן אדם שקם בבוקר ואין לו על מה
לכתוב ובכל זאת הוא עושה את זה. הוא, לעומתו, עושה את זה רק
עבורכם. כי אתם. אתם אנשים טובים. אני לא אתבייש לקרוא לכם
סופר אנשים. אנשים עם חמלה ורחמים. עם אופי מוצק ושלם. אם רצון
טוב. אתם קוראים סיפורים כאלה כי בעצם, גם לכם קצת בא. גם לכם
מתחשק לכתוב ככה סתם סיפור על בוקר רגיל. אז תכתבו. לא כי
אמרתי. אלא כי אתם אנשים חושבים. ואנשים חושבים כותבים הערות
יפות על סיפורים חושבים. לא סתם הערות. הערות חושבות. ואחרי
שהם כותבים הערות יפות. הם גם נותנים ציון טוב. אחד כזה שכיף
לקבל. רק כדי לתת הרגשה טובה לאיש שטרח עבורכם גם בבוקר רגיל.

תודה.