זה סיפור די מוכר על נסיעה לאימי.
זה מתחיל בדרום בזרועות אהובי.
ושוב נפרדים, מנופפים לשלום.
ושוב אין מקום, ועומדים בלי לנשום.

טוב זה מוכר, תמיד אותו רעיון.
עוד שעה שעתיים וכבר נהיה בחניון.

עם חולצה מכופתרת, שיער די לבן ובפנים מודאגות, הוא שאל:
"עלית בתחנה הקודמת אולי?"
קצת מבולבלת ודי מהססת הנהנתי "כן", מנסה לזהות במי מדובר.
"היה שם בחור, הוא שם תיק והלך, יודעת אולי במה מדובר?"
"מה? אה... לא, אולי עזר לאיזו בחורה?"
"מישהו, מישהי, מתחנת האוניברסיטה, היה בחור ששם תיק בבגז'
והלך, מישהו יודע במה מדובר?"

שקט.
מבטים זזים מצד לצד, מחפשים מבט עם תשובה.
זה בטח סתם חבר של...
שקט.
עוד כמה דקות של שקט.
עיניים של סימני שאלה.

עם שיער לבן ופנים עוד יותר,
הוא קם לנהג וסיפר מה ראה.

רעש.
המולה.
כל האוטובוס בבהלה.
ו... אין תגובה.

"נעצור את האוטובוס, נוריד התיקים ונזהה אחד אחד", הציעה
נערה.
המולת הסכמה בין כל הנוסעים, ועדיין, האוטובוס נוסע ללא
הפסקה.
"למה לא עוצרים? מה עם העצירה?" ועוד בלה שכזה, ועוד ועוד...
עם סיגריה בפה ומיקרופון ביד ניסה הנהג להרגיע הנוסעים;
"חברים, אל תדאגו, אני לא משחק! בשניה שתהיה אפשרות נעצור
ונרד!"

שקט.
המולה.
יושבת על הריצפה וממש מתחתיי ייתכן שיש פצצה.
שקט.
המולה.
אנשים משתמשים בהומור כדי להרגע.
מסתכלים על הכביש וסופרים - עוד דקה.

האמת שהייתי די רגועה, זה חש לי די בסדר.
לא היתה לי תחושה שמשהו שונה מכל נסיעה אחרת.
אבל הראש קלט שעדיין אין תגובה...

עצירה.
בהתחלה ירדו חמישה, ואז ירדו עוד חמישה.
וגם ההוא שצחק ואמר - אין מה לרדת - ירד.
שקט.
עיניים בוהות בחלון.
ופתאום אני קולטת, אין תגובה על השאלה.
אבל אין לי אף תחושה, ובכל זאת אני עומדת בדיוק מעל פצצה.

שקט.
הם עולים.
הכל בסדר, סתם איזו בחורה שכחה שאח שלה שם את התיק שלה בבגז'
והלך.

התקשרתי לאמא: "אני בדרך הביתה, עליתי על האוטובוס, 21 ק"מ
מקרית גת, אני אוהבת אותך!"
והיתה רגיעה.