(4.3.2006)


בדרך עץ המברשות האדומות      [ 1 ]
מטלטל את החשש ששיערי כבר התבלגן
ושובל שורשי האוויר של הפיקוס הניאנדרטאלי      [ 2 ]
מפקסים אותי לבחון אם לא נוקזו מהחום שלוליות זיעה בבית השחי.

בשולחן, מבלי שידע,
אני מוחזק ממש כתפריט שבין ידיו:
לא חדש וחם מהדפוס, אלא כזה שהבלייה כבר אחזה בו,
ריככה מעט את דפנות היומרה ואת חדות הברק המסנוור,
תפריט המציין טעם מפתה ומחירים ידועים מראש,
אם רק יחשוק.

הוא כבר מכיר את המנות המומלצות
וגם את אלו עם האזורים החרוכים או המתובלים מידי.
אני כבר מכיר את הלקוח
אך רק כעת הוא מצריך ממני למצוא תחתיות לכוסות הקפה המהביל
שלו.
עם החומוס אני מנגב את מילותיי אליי, שומר אותן קרוב
כמנקה רצפות, שזה עתה ניקז את השטף אשר כיסה את החלל.

קרוב אבל כל כך רחוק כבר ישבתי כאן,
או שמא להפך,
רחוק אבל כל כך קרוב כבר ישבתי שם,
עצים כבר נתנו לי אותות
וזימנו אותי לצפיות אשר התגלו כהקרנות יחיד
באולם שבחושך פוזרו בו פופקורונים לבנים, בטעות
ולא בשל קרבה מצמידת גופים המדירה כל דבר מיותר.

אני זורע חזזיות ירקרקות
על המתאר שבצלוחית
ומקרב את החמוצים

שפתיי ימתינו מעט.

[ 1 ] עץ קליסטמון
[ 2 ] לא שם של סוג של פיקוס.