אני שרועה במיטה שלי, עם ראש על כרית שיש לי עוד מגיל שלוש
בערך, מכוסה בשמיכה דקה שבימים הקרובים תוחלף בפוך הנצחי. סבתא
שלי ישנה במיטה לידי, ערב יום שישי.
אה, כן, ואני לבד.
שונאת לישון לבד.
אני מתעוררת בבוקר כשהוא שם לי יד על הכתף וגורר אותי אליו,
אני מסתובבת ובוהה בו במבט מטושטש ומלא בקרומי שינה, הוא מנשק
אותי במצח וטוען שהוא ער כבר ממזמן, ופשוט סתם הוא נהנה להסתכל
עלי ישנה. אני מחייכת חיוך סמוק והגומת חן שלי מבצבצת בתוך
הלחי, והוא לא מפסיק לצחוק.
שונאת לישון לבד.

הוא נרדם עם הראש על הכתף שלי, ניסתי הכל כדי להעיר אותו, לא
הלך,כזה ישנון...
אני שוכבת על הגב, פוחדת לעצום עינים, לא רוצה שהזמן יעבור
מהר. מציצה מתחת לשמיכה לראות אם הכפות רגלים שלו מכוסות או
לא... ומגלה שמתחת לשמיכה נעים וחם, ואני נרדמת עם השמיכה מעל
הראש.
שונאת לישון לבד.

לארוחת בוקר אכלנו מנה חמה, מזון בריאות של ממש.
אח"כ נרדמנו בחזרה, אני לא זוכרת באיזה שלב, אבל התעוררתי עם
מזלג ביד.
מהרתי לחזור הביתה, לפני שיגמרו האוטבוסים, יום שישי.
נפרדנו בנשיקה. עבר עוד יום, שוב לילה.
סבתא שלי ישנה אצלנו בבית כל סוף שבוע שני. היא נרדמה עם
המשקפיים על האף ועיתון על החזה. היא גם ישנה לבד הלילה,כבר
הרבה לילות.
שונאות, פשוט שונאות, לישון לבד.