איך הגעתי לכאן ?

הייתי צריך לדעת שאם ב. תומך בי בהתלהבות כזו, לאורך כל הדרך,
סימן שאני הולך בכיוון לא נכון. דווקא הוא היה הראשון שדיבר על
אליטות וקבוצות אינטרסים. זה מה שיש כאן, חבורות של בעלי
עניין, ששוכבים כמו עלוקות על גבו של הרוב הדומם ושותים את
דמו.

אוי, כואב לי הגב. היא אמרה לי - זה בגלל שאתה רץ כל הזמן
קדימה ומזניח את הגב והעורף. כל היום אתה מסתכל במראה ורואה רק
את הקדימה שלך, אבל למעשה כל הכוח שלך בנוי על הגב ודווקא אותו
אתה מזניח.

הצדיק משדרות המהפיכה, לפתע הפך להיות זאב ערבות שמתודלק על
אדים של ניטרוגליצרין. תראו תראו איך הוא שוכח את כל מה שהביא
מהבית ומתחבר לאלה שאתמול תעב.

מה לעשות ?

הנבל הרשע שממולי, הציג רשימת הבטחות ארוכה,  אנחנו מוחקים
ממנה אחת אחת. כולן התקיימו בדיוק מופלא. אני יודע, אני זה
שמסמן את הקוים. עכשיו כשהם מבקשים להיכנס פנימה עם כל הכוח,
אני שוב מסתכל על הסעיפים שנשארו פתוחים ברשימה. כתוב בה
באותיות קידוש לבנה: "בואו בואו היכנסו, אני מחכה לכם. בואו
תראו איזה הפתעות אני מכין לכם". האם להאמין למנוול?

איך הגעתי לכאן ?

אוי ויי, אני מרגיש זקן בן תשעים. איך אפשר לקבל החלטות כאלה?
איפה כל החברים שלי? כל כך הרבה אנשים חייבים לי, כל כך הרבה
טובות עשיתי. לאן כולם נעלמו?

הנזק שנגרם לנו - תדרשנה עשר שנים של עבדות וראש באדמה כדי
להחזיר את מה שכבר נגרם. אני יודע להעריך נזקים - זה מעיק לי
בגרון, אני נחנק.

עכשיו הם רוצים להיכנס פנימה. הם לא רוצים לדבר על המחיר.
המחיר לא נחשב להם ברגעים כאלה, רק המטרה. הם רוצים ללכת קדימה
בלי שום קשר למחיר. בעולם העסקים זה אחרת. מחיר שלא סיכמת עליו
מראש, תקבל אותו מפולפל אחרי הביצוע. כושל או מוצלח,  מחירים
יש לקבוע מראש.

אני פה, לא ישן כבר כמה לילות. אני צריך לקבל את ההחלטה כמו
שליט רומאי. להרים את הבוהן או להוריד אותה. הולך לקבור את כל
החלומות הישנים של ההורים שלי. כל החלומות שחשבנו שהגשמנו.

היא אומרת לי - תפסיק את הכל עכשיו ותצא. תתחיל לחיות עם מה
שיש כי זה מה שנשאר ועם זה צריך להתחיל. זה אמנם פחות ממה שהיה
לך כשהתחלת, אבל זה יותר ממה שישאר לך אם תמשיך. כאן לא מדובר
במלחמות אישיות על יוקרה, כאן מדובר בחיים של עם שלם.

להיכנס או לא להיכנס? היצר הפגוע שלי אומר שכן, חייבים להכנס
בכל הכוח ולהראות להם מי כאן הבעל בית. מצד שני, כשאני מסתכל
אחורה, אני מקבל חלחלה. כל כך הרבה דם והרס. הם אומרים לי, אם
תסתכל אחורה תקבל סחרחורת שתשפיע לך על קבלת ההחלטות. אני,
אני, אני רק בן אדם, אני חייב להסתכל אחורה. מישהו הרי יבוא
אלי יום אחד עם החשבון. אני הרי יודע איך זה עובד עם חשבונות.

כל כך הרבה דם. גם מהצד השני. אני לא יכול להיות אחראי לטפשות
או לאכזריות של הצד השני. למה באים רק אלי בטענות ?

אני צריך להעמיד פנים של איש חזק. איך? אלה שצריכים לעבוד
בשבילי, מנסים לנהל אותי. זה עולה לי בבריאות. אני זקן בן
תשעים, כל כך קשה לי.

היא אומרת לי, תבין, זו טעות הסטורית של עשרות שנים. מישהו גרם
לנו לקחת את הפניה הלא נכונה ושעטנו איתה קדימה בכיוון הלא
נכון. היא אומרת, צריך לחזור את כל הדרך עד לפניה השגוייה
ולקחת את הסיבוב הנכון. אחר כך להתחיל את כל הדרך מחדש. לחזור
שלושים שנה? היי היי, כבר לא נשארו לי שלושים שנה.

למטה מחכים לי החברים שלי עם סכינים שלופות. אי אפשר יהיה לצאת
מזה בשלום. ההסטוריה שופטת ללא משוא פנים, אכזרית אבל צודקת.
כן, דיברתי על דין וחשבון. אני יודע שגם זה יגיע.

אני מסתכל על הצעירים שרוקדים כל הלילה בעיר הגדולה. הם חיים
את הרגע ולא מוכנים לשמוע כלום. הפוליטיקה - היא דבר מסריח, הם
אומרים. אנחנו לא רוצים להתלכלך. לך תספר להם שגם על מוסר
והגינות צריך להלחם. שום דבר לא מגיע לבד. יונים צלויות
מהשמיים - יוק.

איך הגעתי לזה?

הלילה היה לנו ירח מלא. פול מון. אבל זה נגמר, הבוקר עולה.
איזה בוקר נפלא, איזה בוקר איום. אני צריך לקבל החלטה. רק
החלטה אחת. להיכנס או לא להיכנס?

יותר מדי עומס מונח על הגב הרעוע שלי.

אמא'לה, איך יוצאים מזה?

9/8/2006
מלחמת לבנון השניה נמשכה 34 ימים, מ-12 ביולי עד הפסקת האש
ב-14 באוגוסט, 165 הרוגים בצד שלנו כולל 44 אזרחים שנהרגו
בהפצצות.