החושך הכבד ששרר בחוץ הקשה על סיימון מיצ'ל את דרך הנסיעה
לביתו.
הוא הציץ בשעון שענד על ידו השמאלית. המחוגים הראו שתיים
ושלושים אחר חצות. הרגע בו הביט בשעון גרם לו לאבד שליטה על
רכבו.
הוא התנגש בעמוד חשמל. מכוניתו רוסקה כליל והוא ניתז אל תוך
השמשה וממנה התרסק על עמוד המתכת האפור והקר שהמשיך באותה העת
לספק חשמל.
קילוח הדם שניגר על ראשו, השברים בעצמותיו, חולשתו ואפיסת
כוחותיו הביאו אותו למצב בו הוא זחל מעבר לשולי הכביש והגיע
למקום שלא ידע מה הוא והיכן הוא נמצא.
בחלוף שעה של זחילה איטית ומעיקה מצא עצמו צונח מבין סבך שיחים
קוצניים אל תוך מפל גועש.
לפני המפגש עם המים הגועשים עוד הספיק גבו לחוש את עוצמתו של
סלע איתן שניצב בדרכו.
בלאות מייאשת ריח של אבדון ואפתיות מוחלטת, וכאשר כמעט כל גופו
מרוטש לחלוטין, הוא שט במהירות חסרת תכלית בתוך המים הקרים
שגעשו בשצף קצף.
בשארית כוחו ומחשבתו הניף את ידו הימנית, אותה עוד יכל להניע,
וניסה לחתור כנגד הזרם האימתני.
לפתע שמע קול עמוק וצרוד קורא לעברו "תפוס את הענף".
בשניה זו הבחין בענף של שורש עץ ומבלי לחשוב יתר על המידה אחז
בו בעוצמה שהפתיע גם אותו.
תוך שניות אחדות הרגיש בכוח שמושיט אותו מן המים הסוערים.
הוא נשכב על האדמה הבוצית דימדומי בוקר הציפו את גופו החבול
ואת דמו שנקרש על פדחתו.
בעיניו המוטשות הבחין בדמות הניצבת מולו.
אדם בשנות החמישים לחייו, כובע בוקרים שחור מונח על שיער ארוך
שחור ודליל, זיפים גסים מעטרים פנים חרוכות, זוג עיניים
שקועות, גלימה שחורה עוטפת גוף גבוה ובריא, זוג נעלי עור
מחודדות בקצה ועקבן נשען על האדמה הבוצית בהפגנתיות.
עיניו העייפות של האדם השרוע על האדמה פגשו במבטן את עיניו
היוקדות של האיש האפל.
משפתיו הכבויות מלמל כמעט בלחישה "תודה לך, הצלת את חיי".
זה חייך בחיוך שחשף שיניים רקובות, הביט בו בקיפאון ואמר לו
בקול נמוך ועמוק: "אין צורך להודות. בשביל להרוג אותך הייתי
צריך להציל אותך". שלף מכיסי גלימתו כפות ידיים גדולות המכוסות
בזוג כפפות עור שחורות קרב אל האיש הכנוע ששכב על האדמה הקרה
ולחש באוזנו "שרדת יפה, עכשיו הגיע סופך. נוח על משכבך איש
מסכן".
האיש הכנוע הביט בו בפחד אין סופי ובחוסר יכולת בחירה או
החלטה.
עוד ניסה להוציא מפיו קול תחנונים אחרון אך בטרם הספיק כבר
לפתו צמד הכפפות המאיימות בכוח עז את צווארו.
אלפי תמונות רצו בראשו בכל אותן השניות שבהן לא הגיע חמצן
למוחו עד ששמע את השקט הנורא של הרגע האחרון אותו הרגע בו ראה
את נשמתו פורחת לנגד עיניו.
עיניו נעצמו וקצף של חידלון ניגר מפיו.
הרוצח חייך ולחש לעצמו... תם אך לא נשלם.
הוא הוציא סכין קצבים מגלימתו ושיסף את גרונו של המת. הוא לקח
לידיו גרזן שהיה מונח מאחורי גזע סמוך מבעוד מועד קרב אל הגופה
ובמכה עוצמתית פילח את הגולגולת לשני חלקים ואז לחש "סופו של
בן תמותה קורבן מספר שניים עשר".
בשבע בבוקר בעודו נוסע סיימון מיצ'ל בכביש המהיר יכל להבחין
בקרן שמש קטנה החורצת מבין העננים האפורים. הוא חייך ומלמל
לעצמו... לפני מספר שעות היית בגיהינום והנה עכשיו אני בגן
עדן. הוא לא ידע מה יותר אמיתי הלילה הנורא או הבוקר המחייך.
לפתע שמע ברדיו את קולו של קריין החדשות מודיע "הרצח האכזרי של
ליל אמש אירע שוב במפל "סווין פארק". היה זה הקורבן השנים
עשר".