היא נערה רגילה. מה זאת-אומרת רגילה. בסדר כזאת. לא מקרינה
הרבה זוהר, לא מפגינה הרבה בטחון.
מדברת עם חברות שלה (כמה כבר חברות יש לה?) צוחקת לפעמים.
כועסת לפעמים. אבל רוב היום, היא לא אוהבת את מה שרואה במראה.

מסתכלת על בנות מקובלות ויפות ומקנאה. כל צעד שלה היא מרגישה
שהנה, צוחקים עליה. למרות שהיא לא נראית מכוערת במיוחד, היא
מרגישה מוזרה. לא שייכת. רוצה להיות במקום אחר, כל מקום אבל רק
לא כאן...
לקראת ערב, הכל משתנה.
כשמגיע הלילה, ואין אף אחד סביבה, זה רק היא והחדר שלה. שומעת
מוזיקה שרק היא אוהבת. היא נהפכת לנערה חולמנית,מפנטזת ואוהבת.
מרשה לעצמה להיות נועזת ולרקוד. לרקוד כמו שאף פעם לא רקדה.
היא מתחילה להרגיש יפה ומיוחדת.
כוכבת.
מרגישה שהבטחון שלה עולה, והפעם היא זאת שצוחקת על כולם.
מבטיחה לעצמה שככה תרגיש גם ביום.
אבל לא כך קורה.
למחרת, הבוקר מגיע והרגשות המדכאים, חוסר הבטחון והשנאה העצמית
חוזרים.
ואז מגיע שוב הלילה.