שמש חדשה עלתה מעל רחוב המבוי הסתום בשכונת מצוקה ישנה.
כשלושה תריסרים של עובדים חרוצים קמו לפני עלות החמה כדי
להספיק לעלות על רכב התחבורה הציבורית הראשון בדרכם לעמלם חסר
המטרה.
גם התלמידים קמו אותו בוקר שאנן לקריאות הוריהם המזרזים אותם
לא לאחר לקבל חינוך כושל. מתלמידים אלה לא יצאו מנהיגים ואנשי
חזון, הם ימשיכו את מסורת הוריהם ובעוד כשני עשורים גם הם
יתעוררו למשמע תרנגול ערבי זועק.
אנשי תקווה ואושר מזמן עזבו את הרחוב שכוח האל הזה. נשארו רק
חסרי החלומות והאמצעים. אלה שלא יצאו מפה לעולם, אלה שימותו
בבתיהם המתפוררים.
אנשים חסרי ישע אלה רצים במקום, בלי אפשרויות קידום, בלי סיכוי
לפריחה.
בעוד מספר שנים הבניינים יהפכו להריסות, בני האנוש השייכים
למגורים אלה יחדלו מלהתקיים, ורחוב המבוי הסתום יעלם כלא היה.
השמש כמעט ונעלמה מאחורי החומה שמפרידה בין עשוקים ישראלים
ובני מיעוטים עניים. הנה הם. גם הפועלים ממהרים לחזור לביתם
ולארוחת הערב הטפלה שלהם. תלמידים אף הם לא בוששו לבוא ומיהרו
לשקוד על שיעורי ביתם חסרי התכלית.
יום קודר נוסף הסתיים בשכונת המצוקה הישנה. כולם ישנים שינה
מעיקה. ישנים עד קריאת התרנגול. |