7 בבוקר, תל-אביב, רח` אלנבי עמוס אנשים רעננים וכלי רכב חסרי
סבלנות, שמש הבוקר שופכת את קרנייה על הרחוב המרכזי ומחממת את
העוברים ושבים בחום קלוש.
קולות צופרי המכונוית העירו את בני משנתו הטרודה. הוא פוקח את
עיניו ורואה את מרצפות הרחוב המלוכלכות מקרוב, הקרטון שהוא ישן
עליו במשך הלילה לא גמל טוב לשריריו ולכן הוא קם כאוב ותפוס,
המיגרנה שמהווה את חברתו הטובה ביותר כבר כמה שנים לא הרפתה
ממנו גם הבוקר.
בני הזדקף והסתכל במבט מזוגג סביבו, הוא כבר מזמן הפסיק להבין
את האנשים מסביב, כל הזמן התרוצצו לו מחשבות בראש, "לאן כולם
ממהרים?", " מה יש? למה כולם מסתכלים עליי בזילזול?", "למה אף
אחד לא חפץ בקירבתי?"
אחרי כמה דקות של הרהור עמוק על כלום בעצם הוא קם והתחיל ללכת
לכיוון לא מוגדר, חייו היו ריקים מכל רגש אנושי. מזמן כבר לא
הפריע לו הקור של הלילה הגשום או החוסר נוחות של המדרכה
הציבורית. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה נגעו מים בגופו, כתוצאה
מזה כל גופו היה מלא פצעים מוגלתיים ויבלות, הוא לא יכל להרגיש
שמחה או עצב, אהבה או שנאה.
עד הצהריים בני הסתובב רעב ברחובות תל-אביב, הוא ניסה לבקש
אוכל מחנויות האוכל המהיר בסביבה אבל כולם גירשו אותו בקללות
ואיומים ולראשונה עלתה לראשו מחשבה, אולי המחשבה ההגיונית
הראשונה בשלושים שנות חייו, "מה אני עושה פה? החיים שלי לא
שווים כלום!"
את כל שאר היום הוא בילה בין נימנום להרהור שטחי באחד
הבניינים, הרעב לא הניח לו לישון. הרהוריו התרכזו בדבר אחד,
"איך זה שהכל התשבש? עברו 10 שנים מאז חשתי חום ביתי, למה זה
מגיע לי? אני חייב לעשות משהו בנידון, לא הגעתי לשום מקום,אני
לא שווה כלום, אני אף אחד, אני לא יכול ככה יותר".
לקראת ערב הוא החליט בליבו מה עליו לעשות והתקדם בצעדי מוות
למקום מגוריו, רח` אלנבי, הקרטון ליד הרמזור.
7 בבוקר, תל-אביב, רח` אלנבי סגור לתנועה והולכי רגל, עננים
כבדים מכסים את שמש הבוקר ורוח חודרת עצמות מקפיאה את גופם
עטוף המעילים של מאות תושבים סקרנים שעומדים מאחורי גדרות
המשטרה ומתבוננים בגופו המתנדנד של אלמוני לבוש סחבות התלוי
בקצהו של חבל המחובר לראש הרמזור, פניו מזוהמות , עיניו פתוחות
ופיו פעור.