לפני כמה שנים, הייתי ילדה קטנה [ועכשיו אני ילדה גדולה].
הייתי מסתובבת ברחוב, חסרת מעש.
מחפשת מה לעשות עם עצמי, עם הזמן שלי, עם היכולות.
ברחוב שלי היה בית נטוש, כזה שבד"כ מפחדים ממנו.
החלטתי שזה מעניין וגם אם הוא נראה רשע, בטוח יש בו דברים
מעניינים.

פתחתי לי חבורת חסמב"ה צעירה.
אני, אחותי הקטנה, השכן שלי שאיתי באותה כיתה, ובחור אחד
שעכשיו ותמיד היה נראה לי נורא חתיך.

נכנסנו לבית.
מלא, מלא, מלא חרקים, החלונות שבורים, לא מטפלים בו.
נטוש, עצוב, שרוף.
הרגשתי שאני הופכת לחוקרת של מקרי רצח, ושבטוח קרה שם משהו
נורא.
הקירות היו שרופים, והמגירות של שולחן ישן היו כולן בחוץ.
היו שם דפים, בכתב יד יפה ומעוגל, חצי שרופים חצי מאחורי
אגרטל.
הם נראו כאילו הם מחביאים סוד.
ניסיתי לקרוא אותם, הם היו בשפה מוזרה, הרגשתי כאילו גרה שם
פעם, מישהי ממש זקנה.
נכנסתי לפאניקה: "אולי היא נשרפה, היא מתה?! מה קרה כאן?"
היו שם תמונות מלחיצות כאלה, וכל הבית היה מוקף בשיחים קוצניים
והרבה מאוד שטח של אדמת בר.

יצאנו דרך אחד החלונות לחצר האחורית.
היה שם מין ואן גדול כזה, בצבע כחול בהיר. החלטנו, הקבוצה
המגובשת, להפוך אותו למפקדה שלנו, בדקנו אותו, שברנו לו את
החלונות הוצאנו משם מסור, וכלי עבודה. הדבקנו עליו עלים וצבענו
אותו בלבן.
פינינו אותו ומאותו רגע, שכחתי כבר שיש שם בית נטוש ומפחיד.
היתה לי המפקדה שלי, מצאתי לי מה לעשות, ילדה קטנה, למה להעסיק
את המוח הקטן שלי בשאלות על מהות הקיום של איזה אישה זקנה.

בעיר הזאת שלי יש עוד כמה בתים נטושים, באחד מהם גרו פעם
אנשים, זוג צעיר עם תינוק ושני כלבי אמסטף, יום אחד הלכתי
ברחוב הבית נראה הפוך, הייתה מודעת אבל על השער.
"אולי זה היה האמסטף?" שאלתי את אמא, והיא אמרה שהם בטח עברו
לגור במקום אחר.
בבתים האחרים- אנשים מתאבדים, כי אין שם אף אחד.
ואולי אני עצמי מרגישה עכשיו כמו בית נטוש.
שהיו בו פעם חיים, וריגוש ומישהו מצא לו מפקדה אחרת, ולמה לו
להעסיק את המוח הקטן שלו בשאלות מהות הקיום שלי?
ננטשתי.
ומרגיש לי עצוב.
ויש מסביבי זרדים וקוצים, מתייבשים לאט, שאולי מנסים להגן
עלי.
ויש לידי שני עצי ברוש יפהפיים, שמגינים עלי בצבעם החזק,
אוהבים אותי.
אבל איפה הילדים הקטנים, והחבורה?
ואיפה הכיף והריגוש שפעם היה?