בסתיו,
בקור, כשרוח נושבת,
אז היא תעלם.
כמו שיר עצוב,
כמו רגש אבוד.

קר לה מבפנים, רואים את זה בעיניה.
היא מוסיפה עוד שיכבה לבגדיה ומתחילה לרעוד.
אני מביטה עליה במבט מנחם, שואלת את עצמי למה קר לה.
היא עצובה, אבל היא כבר לא תבכה, הדמעות נגמרו.
רואים בעיניה, רואים בעיניה את העצב, היא התבגרה מהר מדי.
היא כבר לא תמימה, במבט אחד אפשר לראות את זה, את הזוועה.
היא מוסיפה עוד שיכבה ועדיין קר לה.
אני מושיטה ידיים לגעת בה, לנחם, לחמם אותה, אבל היא מסתובבת
ונעלמת בערפל של זהב.
אני מסתכל עליה מרחוק,
על עורפה
של הילדה,
שכבר לא יהיה לה חם.


ואז היא תחזור,
באביב.