את מתפרקת מולי לרסיסים קטנים. תמיד חשבתי שאת עשויה מזכוכית,
אבל רסיסי קריסטל הם אלו שבוהקים אלי מהרצפה. אוסף אותך אלי,
מרכיבך מחדש, ומביט בידייך העדינות והשקופות מציתות סיגריה.
הזפת מחלחלת לתוכך ואני רואה הכל. את מושיטה לי יד ואני אוחז
בה בעדינות. "תרקוד איתי", את לוחשת, אבל לא מבקשת. אני נענה
לדרישה ועוזר לך לקום. אנחנו רוקדים לצלילי מוזיקת הוואלס
הדמיונית ואני הכי עדין בעולם שמא תשברי לי שוב. "למי אני
דומה?" את בוהקת אלי, ואני כבר רגיל לשאלות שלך שבאות בקונספט
הכי משונה והזמן הכי משונה, משתהה, מגלגל בראשי את התשובה
האופטימלית. "אני דומה למרלין מונרו, תמיד ידעתי", את
והמגלומניות שלך לא מותירים לי הזדמנות לענות. מרלין מונרו,
איך לא חשבתי על זה. תמיד אהבת לשגות בחלומות ואני מעולם לא
העזתי לא לשתף איתך פעולה. "תכתוב לי שיר, תכתוב לי שיר,
'למרלין מונרו היפה שלי', תכתוב לי שיר בצרפתית ושיהיה לו ריח
של שוקולד לבן", לעזאזל, אני אפילו לא יודע צרפתית ואיך לשיר
יכול להיות ריח של שוקולד לבן. אבל אני מבטיח לכתוב, ויודע
שהוא לא יהיה מספיק טוב בשבילך. אנחנו ממשיכים לרקוד, אני
מסובב אותך כאילו היינו באיזה סרט של שנות ה-20 וחיוך ענק נפרש
על פנייך. לפתע את נראית לי כמו ילדה, ילדת קריסטל קטנה
ושבירה, שמצחקקת ומביטה אלי מבעד לעיני עגל שקופות. "אל תפיל
אותי", את לוחשת, אבל לא מבקשת. אני נענה לדרישה ומהדק את
אחיזתי בך. צלליותנו מרקדות גם הן על הקירות הגדולים, והצל שלך
ענק יחסית לשברירותך המציאותית. אני מביט בך בנוגות, בילדה שלי
שרוקדת כאילו לא התנפצה מעולם. "תפסיק להיות עצוב", את לוחשת,
אבל לא מבקשת. אני מנסה להענות לדרישה ולא מצליח. "אמרתי
שתפסיק!" את חוזרת, "אני לא עצוב", אני משקר. "בטח שאתה עצוב,
אני רואה דרכך כאילו היית שקוף", את אומרת ומתמוגגת מהבדיחה
ספק על חשבוני-ספק על חשבונך. ואני באמת עצוב, אני עצוב כי אני
יודע שעוד מעט את תעלמי כלעומת שבאת. את תמיד נעלמת. תמיד
משאירה אותי שבור, מנופץ לרסיסים. וכמו תמיד אני צודק. "תודה
על הריקוד", את מנתקת עצמך מזרועותיי ומרחפת בצעדים קלילים
הרחק ממני. אני מרגיש איך הלב שלי הולך ומתרסק, ומחליט שהפעם
זה יהיה אחרת. אני רץ אחרייך, במכה מהירה שובר את החזה שלך,
שולף מתוכו את לב הקריסטל הפועם ומרסק אותו על הרצפה.

הגיע הזמן שלשם שינוי, אני אהיה זה ששובר לך את הלב.