24.05.2006


השינה הפכה למטרד.
במקום עוטפת בזרועות אימהיות,
היא מפחידה.
במקום נדרשת ומתבקשת,
ההירדמות מתמשכת.

למרגש העייפות נדמה שכבר הגיע זמן,
ושוב היא מתגלה כקשה מנשוא.
מה שהייתה ללילה אחד שאיפה וחלום,
עכשיו היא סיוט
ובכל זאת היא דרושה.

ואני מהרהרת
אולי זה בר חלוף
סוגיה של גיל או מצב רוח
וכל עצימת עין היא כמו סוף

מבקשת לחלום אבל מבלי להירדם
ההירדמות כבדה עלי.
במקום היותה מקלה ורווחת
כתשובה לתשישות מצטברת,
היא עצמה מתישה וקודחת.

ושוב הנדודים מעלים מחשבות שליליות
על אם ועל אב, ואהבה נכזבת.
ומה יהיה עלי?
מתי זה אפול על מיטה
ולמחלוף השנייה כבר אנום על ענן של נחת?