ישובה לדלפק אשר מחציתו מואר באור השמש הקלוש של הבוקר המוקדם.
עט בידי, דף מתחתיי; פורקת עול במילים, שחור על גבי לבן. לוגמת
מן הכוס לגימה וחצי של קולה ומתענגת על טעם הסוכר והרעל, שמשום
מה טעימים יותר ככל שעוד ועוד אנשים מרצים לי על שפע ההרס
במשקה. עוצרת הכל, צופה בעצמי מן הצד לרגע, ומגחכת על המצב,
שמשום מה מזכיר לי סרט שראיתי לא מזמן, בו סופר שיכור שנפל
לקרשים יושב וכותב רשמים כאשר חברו היחיד עמו, האלכוהול, על
השולחן. והוא לוגם וכותב... לוגם וכותב...