חדר קטן.
הכל שקט, חוץ מתקתוק השעון.
אישה עם שיער חום מעט פרוע, אסוף בקוקו עקום, יושבת מאחורי
שולחן משרדי, ידיה מונחות עליו - כבולות באזיקים.
לידה עומדת שוטרת. היא נראית מצוברחת. נוגעת שוב ושוב בתלתליה
הכתומים, מוציאה עטים ממקומם ומחזירה אותם שוב, ומקווה שהכל
יעבור בשלום.
הדלת נפתחת, ונכנסת אישה בחליפת עסקים אפורה, חצאית מכופתרת
וקצרה. מגישה את ידה הימנית ולוחצת את ידה של השוטרת, בעודה
אומרת: "עורכת דין גבריאל. נעים מאוד".
בית המשפט. שקט.
השופטת: "שמענו את הצד של הנאנס, ודיסקסנו על הנושא עם עורכי
הדין. יש לך אולי משהו להוסיף להגנתך, גברת מורטנסן?"
היא לחשה: "...כן".
השופטת: "ובכן?"
האישה היססה. היא הורידה את מבטה. ליטפה את ידה השמאלית.
"גברתי השופטת... את מבינה..."
ניצוצות נדלקו בעיניה בעוד הזיכרונות שוטפים את מוחה... היא
הרימה את מבטה.
"היה לו.. זקנקן!!!"
קול של תדהמה עבר בקהל.
"מממ... אני מבינה!..." השופטת עיקמה את שפתה וזזה קדימה
ואחורה כמו קרפדה זקנה. "...זקנקן..." היא מילמלה בינה לבין
עצמה.
ההפסקה נגמרה. השופטת חזרה לאולם.
"שקט!"
האולם שותק.
"...לאור העובדה החדשה שהיתווספה אלינו במהלך הדיון הקודם,
החלטנו לבטל את התביעה נגד גברת מורטנסן.
הקהל משוחרר."
|