עכשיו הכל מאחור, הוא חושב בשקט. דווקא לא היה כל כך רע, הוא
אומר לעצמו (למרות שחשב), אולי אפילו טוב. אולי הוא לא רוצה
לסיים, לא רוצה להגיד שלום.

בסך הכל כמה שניות עברו, הוא עוד לא הספיק לרדת ולחבק את
אהוביו. איכשהו, הרגע שייחל אליו שנים רבות כל כך, חבט בפניו
באופן חזק כל כך, הוא אפילו יכל להרגיש כאב מסויים בלסת, בלב.
למה אתה עושה לי את זה? מי בכלל חשב שתגיע? הוא שואל את הרגע,
הרגע הארוך ביותר. "מה חשבת" הוא עונה, "שאתה תרגיש טוב כשהכל
נגמר?, לא יודע למה כולכם, ילדים, בטוחים שלחץ ישתחרר מכם.
אולי בשביל זה אני כאן, כדי לחבוט בכם, לתת לכם לראות סופסוף
את המציאות, אם תרצו תראו בה מרה. הלחץ לא משתחרר ממך אף פעם,
הוא שם עד הסוף. ועכשיו, עכשיו הוא רק יגדל, ככה שאל תרגישו
יותר מדיי טוב". והוא, עומד עוד כמה שניות, והרגע ממשיך להלום
בו, "למה אתה מחכה, יש עוד אחריך שצריך לרענן את המחשבות שלהם
קצת, אז סע כבר, ובהצלחה, חיים זה אף פעם לא דבר קל, אבל אם
לומדים לחיות איתם, הם גם לא קשים".
הוא מזדרז לרדת, ובתוכו כל כך הרבה מחשבות רצות. "איך לא ראיתי
את זה מגיע?, איך חשבתי שיהיה יותר טוב?, למה קיוויתי שהסוף
יגיע?", והוא אחוז חרדות, משנה את הבעת פניו. פתאום העתיד לא
נראה כל כך ורוד, פתאום כל שנייה שעוברת היא לא לטובה, פתאום,
משקל עודף התחיל לנוח על כתפיו, האבנים החלו להתבסס באיטיות אך
ביעילות על ליבו, והוא הרגיש מחנק, הוא השתעל קצת, וכאשר באו
לקראתו, הוא דחה את כולם, אפילו דחה אותה, הלך לשבת לו לבד,
לעכל.
הוא לא הוציא מילה, שמע קולות עמומים של צווחות אושר, שיחות
עם נימה אופטימית בין אנשים, ושואל את עצמו, האמנם? הוא ממשיך
לשבת, והכאב מתפתל בתוכו כנחש. בלי להגיד דבר, הוא חזר הבייתה
לבד, ברגל. כל הדרך חשב איך ייראה עתידו, הוא לא חשב בצבעים,
הוא חשב בשחור. עכשיו גם הרגליים שלו נהיו כבדות, והרגיש שאלפי
קוצים נעוצים בהן, על כל פיסת עור אפשרית. לבסוף נכנס אל פתח
ביתו, כשכל גופו נאנק וקורא לעזרה. אך הכאב כל כך גדול והוא לא
שומע את גופו. בקושי רב עלה במדרגות, נאלץ לסחוב את רגליו עם
ידיו, ונכנס לחדרו שלו. בפעם הראשונה לא ראה בו כמפלט, אלא
כחדר, הסתכל על המיטה ונפל עליה. יחד איתו התרסקה נפשו. ואז
נעצמו עיניו, הוא קיווה שמחר כבר לא יתעורר.
כאשר התעורר היה משותק לחלוטין, אך עיניו ראו את אביו ואמו
מסתכלים עליו. הוא לא שמע את אמו שואלת מה קרה לו אתמול בערב,
ולא את אביו שרצה לדעת אם הכל בסדר, הוא לא שמע אותם נפרדים
ממנו לשלום.
בהפתעה גמורה, הכאב ברגליו פסק, ידיו שרק בבוקר לא תיפקדו
חזרו לפעולה מלאה, גרונו היה משוחרר  ולעומת זאת הנחש המשיך
להתפתל, האבנים לא נגולו, משקל העודף היה שם, אולי אפילו היה
כבד יותר. בלבול כה רב היה במוחו, ובנקודה מסויימת ידע שזה
הסוף. לא היה טעם בעיניו להמשיך לחיות עם הכאב ולראות שלא עשית
כלום עם חייך.
הוא ידע היטב על האקדח בכספת של אבא, הוא גם ידע את הקוד, הקוד
שייקח אותו. בום. בום אחרי בום הוא שמע, זה מה שהוא רצה לשמוע.
בגלל חרדותיו, הוא החליט לסיים את ההווה, לסיים בסטייל. תיכנן
הכל במהירות ורק השאיר לה הודעה שזה הסוף, ושלא תהיה עצובה כי
הוא היה עצוב אם לא היה עושה זאת.
בדרכו למקום שבו החליט להתאבד, הוא עוד כאב. הוא הרגיש בכל
גופו את השניות האחרונות שלו כשהוא עוד נושם. ואז, בין חיים
למוות, הקול היפה ביותר ששמע בחייו הופיע שוב, הקול שלה. היא
הייתה כל כך מושלמת בעיניו, שערה מתעופף ברוח. הוא ראה את ידה
מושטת, "בא" היא אומרת, "בא נעבור את הכל ביחד". הוא הביט בה
שניות ארוכות, שקט פנימי עבר עליו, הוא הרגיש כל כך בטוח
והושיט את ידו, הושיט את היד ולחץ חזק. הכל לפתע התפוגג.

כשהודיע הרופא על פטירתו, הוא צפה מלמעלה, צפה בשקט והעלה
חיוך.