כה עדינה, כה בודדה
כמו ורד שחור על מיטה לבנה.
תמיד עצובה, שוקעת בדממת הנצח,
היא מתבוססת בדמה, עוד מעט תמות לבטח.
הוא מביט בה, טועם את היין המתוק הזורם מעורקיה
והוא רוצה להרגיש את חום גופה, אבל היא קפואה והדמעות הן
זכוכיות בעינייה.
ליבה כמעט אינו פועם היא נושמת בכבדות,
נשימה אחר נשימה, אין גסות אין רכות.
כל נשימה איטית יותר, כבדה יותר,
היא מתקרבת למוות כל רגע שעובר.
היא כל כך בולטת לעין, כל כך שבורה,
כעת היא כמו ורד לבן על מיטה שחורה.
נשימה אחרונה ואחריה זעקה.
דממת המוות מהדהדת באוויר שכבר לא נע.
זוהר לבן עובר על גופה,
כאילו היא מתעוררת לחיים נדמה היה.
כנפיים לבנות יוצאות מגבה,
היא מלאכית לבנה של אהבה.
אך הוא לעולם לא יהיה שלה,
והיא לעולם לא תיהיה שלו,
הוא לוקח סכין ונועץ אותו בליבו.