עקבתי בהתלהבות אחר ידו היציבה של יוסף בעודו שפך בזהירות חומר
מן המבחנה אל תוך כוס הזכוכית, אשר הכילה חומר שקוף נוסף. בעוד
שנינו עמדנו והשקפנו מן הצד, התערבבו שני החומרים אל תוך מחול
של זרמים ובועות, מתוכו יצאו בצבע סגול מרהיב, כצבעו של שחר
מוקדם.
יוסף היה ידיד שלי מן הפקולטה לכימיה באוניברסיטת ת"א, אשר
העביר לי טיפה אחר טיפה את רזי המדעים בכלל, ומדע הכימיה בפרט.
לאחר כל פגישה עמו יצאתי עם תחושת סיפוק ושיפור גדולה, נדהם
מול דרכיו של המדע להסביר את דרכי העולם בפשטות מדהימה. לאחר
אותה פגישה, מיהרתי לארוחת צהריים אשר קבעתי עם אדם, ידיד נוסף
שלי. אדם היה מוזיקאי יוצא במינו, כאשר תהליך ההתמחות בכל כלי
נגינה אינו גוזל ממנו מעבר לשעה קלה.
במהלך הארוחה העברתי לו בהתרגשות את חוויותיי מן הפגישה עם
יוסף וניסיתי בהתלהבותי אף להסביר את החוקים המדעיים העומדים
מאחורי התופעות להן הייתי עד. ככל שהתקדמו דבריי, כן הלכה
וגברה התלהבותי עד שלפתע נקטעו דברי במפתיע על-ידי אדם:
"מה קרה לך?" שאל בבוטות.
"למה אתה מתכוון?" השבתי מופתע.
"נשאבת לתוך כל הכימיה והמדע כמו עש אל מנורה. פעם היית כותב,
פעם היית יוצר... היום אין לך כלום, אתה ריק". ואכן, בעבר
הייתי סופר ומחזאי. פרסמתי כשלושה ספרים וכארבעה מחזות פרי עטי
הועלו על הבמה. אך כבר עבר זמן רב מאז נטשתי את הכתיבה, אשר
יותר לא העניקה לי דבר.
"מה זאת אומרת 'אין לי כלום'?" הגבתי בכעס.
"אתה ריק", המשיך אדם בהאשמותיו, "אין בך שום רגש. אתה רק
נוסחאות ומשוואות. לימודי המדע, שבהם השקעת את כל כולך העלימו
ממך כל צל של רגישות. ההיגיון השתלט עליך ושאב ממך את כל רוחך.
נשארת רק אוסף של אטומים המחוברים יחדיו ללא כל משמעות".
עזבתי בכעס את המסעדה בה ישבנו ופניתי חזרה לביתי. בעודי צופה
בטלוויזיה המשכתי לתהות בזעם על דבריו של אדם. כעבור מחצית
השעה, שככה התמרמרותי והעניין נשכח ממני. בפעם הבאה שפגשתיו
מיהר אדם להתנצל על דבריו והתקרית עברה וחלפה לה.
המשכתי להעשיר את הידע המדעי שלי, ופגישותיי עם יוסף המשיכו
כסדרן, אך מדי פעם עלו וחזרו בי התהיות על דבריו של אדם. יום
אחד פניתי אל יוסף ושאלתי אותו מה דעתו על העניין:
"הכל הבלים". ענה ללא היסוס. "מאז ומתמיד ניסו אנשי האומנות
להקניט את המדע, אשר היטיב כל-כך להבין את העולם. העולם התקדם
והאומנות נשארה מאחור, מסרבת להבין כי לתופעות העולם גורמים
והסברים מדוייקים".
"אך מדוע אתה כל-כך משוכנע שהסבריו של המדע הם נכונים?" העזתי
לשאול.
"המדע ומסקנותיו מבוססים אך ורק על הוכחות חומריות ולוגיות",
ענה, "עם הוכחות מסוג זה לא ניתן להתווכח, הן מוחלטות ולא
ניתנות לפירושים שונים. הוכחה מדעית היא האמת המוחלטת, וכל אדם
המנסה להתווכח עימה, אינו שפוי בנפשו".
דבריו הנחרצים של יוסף הרגיעו את נפשי ומחשבותיי וכך המשכתי
בחיי השקטים, הולך ומעמיק אל תוך עולם המדע.
אך יום אחד כשישבתי בבית הקפה, התיישבה מולי האישה היפה ביותר
בעולם. קרני השמש הרכות צבעו את שיערה בזהב בעודו התבדר
בחינניות בין אצבעותיה המלטפות של בריזת האביב. עיניה הירוקות
פיזרו במבטן השקט חמימות ושלווה נינוחה בכל אשר הביט בהן,
ושפתי השני שלה פרחו בפריחה מרהיבה, אשר שום שושנה לא יכלה
לה.
במשך ימים רבים לאחר מכן, דמותה לא עזבה את מחשבותיי, ודמיוני
לא הפסיק לשחזר את מראה, מוסיף עוד פרטים בכל פעם נוספת. וכך,
כל יום העשיר דמיוני את דמותה, עד שיום אחד המציא לה גם שם:
סיגלית.
היא אהבה לקרוא ספרים ולהריח פרחים, היא אהבה חיוכים וצחוק
ילדים, היא אהבה ממתקים וסוכריות על מקל, אבל הכי הרבה היא
אהבה את השקיעה, עליה יכלה להתבונן עד שנעלמה לחלוטין והירח
תפס את מקומה. וכך, לאט לאט, נבנה סיפור שלם סביב סיגלית, עם
דמויות נוספות ומעשיות משונות. וכך, לאטו, התרחב הסיפור ונהייה
לספר. ומן הספר צמח מחזה, אשר מצא את דרכו לבמות.
וכשערב אחד ישבתי בכיסא בצד בתיאטרון ועקבתי אחר המחזה, נזכרתי
בדבריהם של אדם ויוסף, אשר באותה תקופה נראו כניגוד מוחלט אחד
של השני. אך כעת הבנתי ששניהם צדקו.
הרגש אינו יכול להתקיים ללא ההיגיון, וההיגיון אינו יכול
להתקיים ללא הרגש. וברגע שאדם נותן לאחד מהם להשתלט על חייו
ולמחוק את השני, נותר בו חור שחור אשר לא ניתן למילוי עד אשר
מקומו של המרכיב החסר יושב לו, והאיזון ביניהם יוחזר לסדרו.

לאחר הצלחתו של המחזה שבתי לכתוב וליצור, אך לא נטשתי את
פגישותיי המרתקות עם יוסף ומבחנות הזכוכית שלו. ויום אחד, כאשר
ישבתי בבית הקפה, התיישבה מולי האישה היפה ביותר בעולם. היא לא
השתנתה אף לא בפרט אחד, אלא נותרה מושלמת כשהייתה. וכך, כאשר
ניחוחותיה של פריחת האביב מציפות את האוויר, קמתי ממושבי,
ניגשתי אליה ואמרתי: "שלום".