לגעת. להעביר את התחושה שלך למישהו או למשהו. להעביר זרם של
חום מהול בחספוס של העור לאורך שניות. לתת ממך ומנגד להשאיר את
זה שלך. ללטף, להגיד בלי מילים את הרגשתך. לחבק, להרגיש שהרגע
הזה יישאר כך ולהרבה, ואז להפרד בלי אפילו להודיע מראש.

לא ידעתי בילדותי דבר מזה. נגיעה הייתה משמעות של דחיפה,
סטירה, חניקה, אגרוף, צביטה, שריטה. הכל חוץ ממשהו נעים ורך.
לעולם לא אוכל להגיד שהייתה לי ילדות מאושרת, כי לעולם לא
הייתה לי כזו ולא אוכל לשקר לעצמי. חייתי בפחד. הייתי במלחמה
על החיים שלי. קולות של מלחמה הם לא רק הפגזות ויריות שנשמעו
ברחוב, זו גם השתיקה והשקט שידעתי שלאחריהם יהיה משהו,  משהו
רע. אולי ידפקו בדלת ויקחו את אחיי ואותי. אולי יפוצצו את
הבניין והמסתור יהיה הקבר שלנו. אלו היו מחשבות רגילות לילד
בגילי בתקופה הנוראה הזאת. כן, זה מה שחשבתי, על הנורא מכל.
רעם וברק היו חלק מהתפאורה וכשהגיע הקיץ התפלאתי, כי הכל היה
נראה אחרת מהפתח הצר שדרכו ראיתי עולם. האחים הקטנים שלי גם
מרגישים בשוני, הם יודעים שאמא ואבא כבר לא יחזרו הביתה. האחים
הקטנים שלי שאמורים לחיות כמו ילדים קטנים, לשחק ולהנות, חיים
את הזוועה בהתהוותה. אמא ואבא שינו לנו את השמות מיד, כך
שנתרגל אליהם. אחותי סימה, שמה כעת מיכאלה ואחי יעקב, שמו
אלכסנדר. אני ראובן כבר מזמן לא אני. שמי קיריל.
יש לכל אחד מאיתנו צלב קטן על הצוואר, כך שאם יגלו אותנו לא
יעשו לנו כלום. אני שונא את הצלב הזה, אני מרגיש בוגד עלוב אך
אני עושה כל מאמץ אפשרי עבור אחיי. רק בשבילם אני אוזר כוח וחי
מיום ליום. יש לנו מעט אוכל וכבר אפשר לחוש את קרקורי הבטן
הקרבים לבוא. הדרך היחידה להשיג אוכל היא לצאת מכאן, והיחיד
שייצא מכאן זה יהיה אני. כן, אני פוחד מאוד, פחד מוות. גם אם
יחשיבו אותי לנוצרי, לנאצים האלה אין רחמים ואין לב. יהרגו כל
פעוט שעובר בדרכם. כן כאלה הם. לא כולם, אני יודע, אך כל אלה
שכאן, כל מי שהסכים לזוועה הזאת להתרחש, פושעים הם.

אני לא ישן. בלילות עיני הימנית פקוחה למחצה, לכל מקרה שיהיה.
קרה שפעם נרדמתי לגמרי ובבוקר אחי הקטן התחיל לצעוק כי כאבה לו
הבטן. זה מה שקורה כשאני מתעצל לפקוח את העין. לא הייתי צריך
לישון. מזל שאף אחד לא שמע את הצעקות שלו. בסופו של דבר הרגעתי
אותו והוא אמר לי "ראובן..." ומיד עצרתי אותו, "לא קטנצ'יק אני
קיריל, תגיד קיריל". כשהוא קרא לי ראובן הרגשתי שוב אני.
הרגשתי שהוא קורא לי ראובן כמו שאבא ואמא היו קוראים לי בהגייה
מושלמת, כאילו שזה השם הכי נכון בעולם, שם אפשרי, כזה שאפשר
להסתובב איתו ברחובות ולהתגאות בו.
אני זוכר היטב את היום בו בישרו לי שלא אוכל להשתמש ברכבת
התחתית שנסעתי בה כמעט מדי יום. עוד יותר אני זוכר כשאסרו עליי
לראשונה להכנס לתוך אולם קולנוע. היום המיוחד הזה, כשהגעתי עם
החברה הראשונה שלי, הדייט הראשון שלי, ההתנסות הראשונה וגם
ההתנסות הראשונה באסור. אסור כי אני נולדתי כפי שאני. אסור כי
שערי אינו זהוב ועיניי אינן כחולות. פשוט אסור. עדיין לא פגשתי
את השנאה בעיניהם של האנשים. הם היו מאוד ערמומיים. המתקפה
שלהם הייתה רק ברגע שלא שמנו לב. כמו אריה טורף הקופץ על טרפו.
הרצח הראשון שראיתי היה באמצע הרחוב כשילדה קטנה ברחה מזרועות
אימה שככל הנראה אמרה לה לרוץ לנפשה. הילדה נרצחה במקום. גופה
הוטל על המדרכה הקרה והגשם שטף את דמה. אמה הבוכייה, זעקה
לאלוהים "איי מוי בוג", נשכבה על המדרכה, זחלה אל עבר ילדתה
המתה וייבבה. הפוליציי האכזרי התקרב לאט לעבר האם, לחש לה
באוזן וכיוון אקדח לרקתה. ברגע הזה הסתובבתי וברחתי מהמקום.
אני חושב ששמעתי ירייה. היא כנראה מתה.

המזון נגמר, והילדים התחילו להיות רעבים. אמרתי להם שאנסה
להשיג אוכל וכעת עליהם להתאפק ולחשוב על דברים אחרים, לצייר
למשל, לכתוב מכתבים לאבא ואמא. הבטחתי להם שכל דבר שיגידו להם,
הם ישמעו מכל מקום שהם נמצאים. פעם מצאתי מכתב של מיכאלה, כן
כבר התרגלתי לשם הזה. היא כתבה "אמא ואבא אני לא יודעת כותבת
אבל אני אוהבת אותכם ואני לחכות לכם הרבה, אני חלמתי חלום
שכולם נפגשנו ביחד והיה לנו נעים וטוב, תבואו נכון?" דמעה כמעט
נזלה מעיניי אך רגשות כבר לא היו חלק ממני. זה משהו שנלקח ממני
ולעולם לא אוכל להחזיר.
החלטתי להשיג אוכל. יצאתי מהמסתור, והתחלתי לנווט לי דרך. זה
היה לילה. הלכתי בצידי הדרך ולמזלי הרע ניגש אליי איש ואמר
"ילד, בוא לפה. מה אתה מסתובב כאן בלילה? רוצה לחטוף כדור
בראש"? עניתי לו "אדוני, מה פתאום כדור, חוץ מזה אני נוצרי טוב
שמחפש אוכל" הוא העיף אליי מבט ואמר "יש לי קצת אוכל בחנות.
בוא אני אתן לך".
שמחתי שהוא האמין לי ואפילו עזר לי. מיד חזרתי לאחיי שחיכו
בשקיקה לאוכל. הבאתי תפו"א ודלי מים. הם אכלו את תפו"א הראשון
לא מבושל, עם הקליפה, כמעט ליקקו אצבעות. הרגשתי איך הם לעסו
בגועל אך ידעתי שהם ישבעו. לא היה במה לבשל את האוכל. לא רציתי
לבזבז את המים, כדי שיהיה להם מה לשתות לאורך זמן.

כך עברו הימים, החודשים. הסוחר היה עוזר לילד "הנוצרי הטוב"
שהוא אני כמובן, וכך שרדנו. הוא אף פעם לא חשד שאני יהודי, או
שהוא בעצם העדיף לחשוב כך. איני יודע אך מה שבטוח שזה עזר לנו
וזה מה שחשוב.
חשבתי על אמא ואבא. היכן הם יכולים להיות עכשיו, היו שתי
אפשרויות או למעלה או למטה. בשני המקרים הם כבר לא בחיים. הם
אנשים בוגרים, לוחמים ויעדיפו למות מאשר לעזור לנבל הנאצי.

המשכנו לחיות כך מיום ליום. חיים שהם לא חיים. אחיי גדלו אל
תוך האופל והרוע של המלחמה. ריחמתי עליהם, תמיד, תמיד חשבתי רק
עליהם. פחדתי שלא יהיה להם קר מדי או שהם רעבים. הם אף פעם לא
התלוננו וככל שעבר הזמן שמתי לב לשתיקה שלהם. שתיקה המאפיינת
מתים. הרי היינו כמו מתים, חיינו במסתור אבל הרגשנו כמו בקבר.
התפללנו להשם שהמלחמה הקרה הזאת תסתיים.

הגיע חודש מאי, יכולנו להבחין זאת לפי הריח של הפריחה
והחמימות. הזמן לא היה דבר חשוב, בכלל לא ידענו באיזה שנה אנו
נמצאים, ראשינו היה עסוק בלהילחם על חיינו בדרך המיוחדת הזאת.
התעוררנו בוקר אחד, אני הייתי ער עם עין אחת. שמענו קריאות של
"אורה, אורה" (הידד, הידד) והתחלנו להרגיש שזה הסוף. ידענו
בליבנו שזה נגמר. הרוסים הגיעו, ניצחו את הנאצים הנבלים,
ואנחנו כבר לא שבויים של החיים, אנו חופשיים.
אמרתי לאחיי להישאר במחבוא עוד קצת עד שיבואו להציל אותנו.
ראיתי חיוך קטן בזווית הפה של מיכאלה. לאלכסנדר הייתה אותה
הבעה מאז שאבא ואמא הלכו. הבעה ריקנית. כיממה אחרי, מצאו אותנו
הרוסים. חייל בשם ולדיסלב הוציא אותנו מהמחבוא. מזה הרבה זמן
לא ראינו אור שמש. זה היה מראה לא מלבב במיוחד של הרחוב. הרוס
כולו, מושחת ע"י הנבלים. החייל נתן לנו אוכל ואמר לנו ללכת
הביתה. אמרנו לו שאין לנו בית. הנאצים בזזו הכל, הרסו אותו.
הוא שאל על ההורים ושתקנו. אחרי זה אמרתי לו שאין לנו הורים
ואלכסנדר הסתכל עליי וצעק "לא נכון! אתה טועה! לי יש הורים, הם
חיים, אני יודע". החייל הסתכל במבט של צער ואמר "לפי מה ששמעתי
נהרגו הרבה מאוד חפים מפשע במלחמה הנוראית הזאת. רבים מחבריי
נהרגו. הגיעו אליי שמועות שגם ביצעו רצח המוני של יהודים".
ליבי החל לפעום, בכל שנייה חזק יותר. הרגשתי את זה.
אלכסנדר החל לבכות וראיתי בעיניו חולשה. חיבקתי אותו ולפתע
הרגשתי שלבו הפסיק לפעום. אמרתי לחייל שיבדוק מה קרה לו כי לבו
לא פועם. הוא בדק את נשימתו והרגיש שאין נשימה. הוא הסתכל עליי
ואמר "אל תדאג, הילד רק רוצה אל אמא ואבא".