חלמתי על זה, חלמתי בגדול.
אזור עצום, אך מגודר.
גדר אדירה, שמקיפה המון המוניי אנשים ,שמנסים למצוא את עצמם.
אחד מהם עומד על גבו של האחר.
השני רומס ילדים תמורת הנאה מסויימת - שתבוא, אם היא תבוא.
הכל נראה כל כך ברור.
ופתאום חושך.
כאילו שכולם עצמו את העיניים.
בהלה.
ואז הדממה הזאת.
כמו דקת דומייה לזכר משהו שהיה פעם ואיננו עוד.
אבל זה לא ככה.
צעקה אחת - מעירה את כולם.
וכולם צועקים!
כולם.
חוץ מאחת.
שכבר לא צועקת.
אסור לה.
היא יודעת שזה לא יעזור, רק יהרוס.
היא מסתכלת על כולם.
לוקחת לעצמה רגע, רגע קטן.
חמישה צעדים שמאלה.
וזה מתחיל.
זאת היא.
זאת הבמה שלה.
עכשיו זה הזמן שלה לגרום לאנשים לרמוס אחד את השני.
לגרום לאנשים להתחבר ולהתנתק שוב ושוב מהחוויה לתוך טראנס
מוזר.
היא פותחת את הפה.
ומרעידה קירות.
צועקת
זאת ההופעה שלה, כולם שם בשבילה.
זה מה שהיא תמיד רצתה, אבל היא מדמיינת לעצמה שהיא לבד.
פשוט ככה.
אירוני למדיי.
כשזה יגמר
היא תעלם.
תישאר רק רוח השראה הסוררת וסוגרת על תקוותיהים של רבים.
רבים מאלו שבאו.
פשוט ככה -
תהילה.