חיכינו, מחכים ונחכה.
לא יודעת אם כולם, אבל רובנו עדיין מחכים לך, לפחות אני.
נמצאת בשום מקום, מתפשרת על כל מה שאני עושה, העיקר לא לתת לזה
להגיע אליי.
אתה אולי עדיין מהלך אי שם בשדות מחשבותיי ורגשותייך, אבל אני
הפסקתי לעקוב.
ובינתיים עושה מונולוגים.
סתם ככה עם עצמי, עד שתשוב.
עד שתבוא ותחליט אם אתה נשאר פה לעד או שאתה בורח שוב.
כל השאר תלוי רק בי.
אם לנשום עד אז, אם לעשן, או במילים אחרות לשמור על האויר כמו
שהוא היה ביום שעזבת או לזהמו כהרגלי.
אם לבכות בשבילך או לשתוק שתיקה עצומה,
עד שתבוא ואבכה לך על כל מה שפספסת.
אני יכולה אפילו לכעוס ולשנוא - אך לשם מה?
הרי אתה בכל זאת לא פה.
וכעס שכזה יוביל לשום מקום, איפה שאני עכשיו, בשום מקום.
עדיין מתפשרת על כל מה שאני עושה, רק בשביל שזה לא יגיע אליי.
הטלפון לא מפסיק לצלצל, למזלי.
ברגע שהוא יפסיק זה אומר שכולם יודעים משהו שאני לא יודעת,
שאתה חוזר, שמצאו אותך, או שאתה כבר לא מה שהיית פעם.
זה יכול לסמל גם שכולם איבדו תקוותיהם.
יותר נכון תקוות כולם הלכו איתך למקום שאתה נמצא בו כרגע, מקום
כלשהו, עדיף על שום מקום.

אני זקוקה לרחמים שלך.
ויתרתי בשבילך על כמה פעימות ליבי.
ובינתיים עד שתחזור לשום מקום.
חיכיתי, מחכה ואחכה.