הייתי מספרת לכם מה קורה שם בפנים.
אבל זה כ"כ הרבה.
וכ"כ מסובך.
אני שונאת כ"כ הרבה אנשים ועם זאת תוהה מאיפה כל השינאה הזאת
הגיעה?
אני לא בן אדם רע שתבינו.
אני פשוט אחת שהעולם רע עליה.
אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי-
בשביל מה יש לי לקום?
למה יש לי לחכות , ולצפות?
והתשובה תמיד אותה תשובה..
ואני רוצה לחזור לישון ולא לקום!
אבל למות זה לא הפיתרון..
ואם לא, אז מה כן?
הכל יותר מדי קשה!
יותר מדי מסובך!
יותר מדי מציף אותי!
יותר מדי!
העתיד העבר ההווה?
הכל מסתובב!
ואני באמצע מסתכלת לצדדים כמו ילדה קטנה ולא מבינה מה קורה עד
שפתאום הכל נהיה שחור ואני נופלת!
ובוכה , כמו ילדה קטנה..
ואין עם מי לדבר ואין למי להגיד ויש שקט מסביב..
ואני נרדמת..
וקמה בבוקר עם אותה השאלה..
ועם אותה התשובה..