חצר אחורית בבית מגורים בן שלוש קומות. שעת יום.
בחצר שלושה כסאות מתכת ושולחן מתכת עקום. בפינת החצר יש מחסן
קטן. משה קינדריק, בן 65, יוצא אל החצר מתוך דלת המקלט. הוא
נושא סל ובו כביסה רטובה. על כתפו תלויה שקית בד קטנה. הוא
הולך לעבר חבלי הכביסה ומניח את הסל. הוא תולה את השקית,
ומוציא ממנה כמה אטבים עשויים עץ.
מרים שינדלר, בת 58, מוציאה את ראשה מן החלון בקומה השנייה.
מרים מביטה במשה. משה מוציא מן הסל חולצה רטובה ותולה אותה על
החבל. הוא מחליק עליה בידו, כדי ליישר את הקמטים.

מרים: אדון משה.
(הוא מחפש את מקור הקול, מביט ימינה ושמאלה)
כאן למעלה, אדון משה, קומה שנייה.
(משה מרים את ראשו)
משה: כן?
מרים: מרים שינדלר. דירה 7.
משה: אני יודע. (משתהה) זה מפריע לך שאני תולה פה כביסה?
מרים: מה פתאום? אני סתם מסתכלת החוצה. יום יפה.
משה: כן.
(הוא תולה עוד חולצה)
מרים: הפעם הראשונה שלך, אה?
משה: מה?
מרים: תמיד חנה עשתה את זה. אבל היא היתה תולה מוקדם
בבוקר.
(משה: ממשיך בתלייה)
אמרתי ש...
משה: מה לעשות, חנה איננה.
מרים: ניגבת את החבלים?
משה: בשביל מה?
מרים: הם מלוכלכים, תעביר את היד, תראה, שחור מהפיח של
המכוניות.
(משה לא עונה)
אתה רוצה שאני ארד ואראה לך איך?
משה: לא.
מרים: תשמע, תיקח...
משה: תודה גברת מרים, אני יכול להסתדר לבד.
מרים: אני רואה שזה הבגדים של חנה.
משה: נכון.
מרים: חשבתי שהכלה שלך... נו, איך קוראים לה?
משה: יעלי.
מרים: חשבתי שיעלי תיקח את הבגדים לויצ"ו.
משה: מי אמר לך?
מרים: היא בעצמה. יעלי. אחרי ההלוויה.
משה: היא לא היתה צריכה להגיד לך את זה.
מרים: אבל היא אמרה.
משה: ביקשתי ממנה שתעזוב את זה.
(משתהה)
רציתי קודם לכבס אותם עוד פעם.
(הראש של מרים נעלם. משה מבחין בכך. הוא מסיר את החולצות שתלה
ומחזיר אותן לסל. הוא מוציא ממחטת נייר מהכיס ומתחיל לנגב את
החבלים. ואז הוא ממשיך לתלות את הבגדים. מרים יוצאת אל החצר
מהדלת של המקלט. הוא רואה אותה ומפסיק לתלות)
אני לא צריך את העזרה שלך גברת מרים, תודה.
מרים: לא צריך או לא רוצה?
משה: גם וגם. תיכנסי הביתה, אני מבקש.
מרים: למה? אני מפריעה?
משה: אני רוצה להיות לבד, אם לא אכפת לך. (משתהה) זה משהו
פרטי.
מרים: זה לא מקום פרטי, אדון משה. החצר הזאת שייכת לכל
הדיירים.
משה: פרטיות זה בכלל לא עניין של מקום.
(מרים יושבת על אחד הכסאות. משה מביט בה ומתחיל להוריד את
החולצות מהחבל)
מרים: תשאיר אותם על החבל. חבל.
משה: רק אם תלכי הביתה.
מרים: למה?
משה: אמרתי לך. אני רוצה להיות לבד.
מרים: בסדר.
(היא קמה והולכת לעבר דלת המקלט. ואז היא נעצרת ומסתכלת
לאחור)
מרים: אם במקרה תראה את ה...
משה: אני לא אראה.
מרים: לא תראה מה?
משה: את החולצה הכחולה. זרקתי אותה תיכף אחרי שלקחו את חנה
לבית חולים.
מרים: אני לא מאמינה.
משה: אל תאמיני. לא אהבתי אותה.
מרים: מה היה כאן לא לאהוב? סתם חולצה כחולה של יום יום עם
עוגן לבן רקום על הכיס.
(משתהה)
זאת היתה חולצה שלי.
משה: מה פתאום שחנה תלבש חולצה שלך?
מרים: כי היא רצתה ללבוש אותה ראשונה.
משה: טוב, אין מה לעשות. אני מצטער. (שהייה) כמה את רוצה
בשבילה?
מרים: זה לא העניין של הכסף, אדון משה. (שהייה) אני לא
מאמינה שזרקת אותה. אולי עוד תזרוק, בסוף. אבל בינתיים לא.
משה: להגיד לך את האמת, לא כל כך איכפת לי אם את מאמינה או
לא. היא איננה וזהו.
(משתהה)
אני גם לא מאמין שהיא באמת היתה שלך.
מרים: אז אני אומרת לך שכן.
משה: בסדר, כמה את רוצה בשבילה? חמישים שקל, שמונים שקל?
מרים: אמרתי לך: זה לא הכסף.
(היא יוצאת מהחצר. משה ממשיך לתלות את הכביסה. הוא מסיים,
מוציא בקבוק קולה וכוס פלסטיק. הוא יושב ליד השולחן ומוזג לו
קולה לכוס. מרים חוזרת לחצר עם פיסת נייר בידה. היא ניגשת אל
משה. היא מנפנפת בפיסת הנייר)
מרים: הנה, בבקשה!
משה: מה זה?
מרים: הקבלה על החולצה. כתוב על השם שלי. מרים שינדלר.
(היא קוראת)
חולצת עוגן כחולה, שרוול ארוך.
משה: אז מה אם הקבלה על שמך? זה לא אומר. אולי קנית אותה
מתנה לחנה?
(מרים מכניסה את הקבלה לכיס)
מרים: לא קניתי אותה לחנה והיא אמרה שאחרי שהיא תצא מהבית
חולים היא תחזיר לי אותה, ואתה, לא היתה לך שום זכות לזרוק
אותה.
משה: בסדר, אני אקנה לך חולצה חדשה. את יודעת מה, אני אקנה
לך שתיים, כחולה ולבנה.
(מרים מתהלכת בין החבלים)
את יכולה לבדוק ולראות...
מרים: ש - מה?
משה: שהחולצה הכחולה איננה כאן.
(מרים מצביעה לעבר הדירה שלה)
מרים: את זה ראיתי כבר מלמעלה.
(משתהה)
אצל חנה החולצות היו תמיד נקיות ומגוהצות.
משה: כיבסתי את כל הבגדים שלה שלוש פעמים. בגלל זה לא
הרשיתי ליעלי למסור אותם. עוד לא.
מרים: אני מבינה.
משה: לא, את לא מבינה.
מרים: דווקא אני כן. לא יכולת לסבול שאנשים זרים ילבשו את
הריח של חנה. אבל אני לא... זאת אומרת, אני לא זרה. לא היתה לך
זכות לזרוק את החולצה הכחולה שלי.
משה: ועוד איך היתה לי זכות. חנה היתה אשתי.
(מרים שותה מהקולה)
ואני יכול לעשות עם הבגדים שלה מה שאני רוצה.
מרים: אם כל כך רצית להיפטר ממנה, למה לא נתת אותה לאמא של
יעלי?
משה: אמא של יעלי? מה פתאום?
מרים: היא המחותנת שלך, לא?
(משה צוחק)
אמרתי משהו מצחיק?
משה: המחותנת שלי תצטרך קודם להוריד איזה 15 קילו. יש לך
חוש הומור, מרים.
מרים: בדרך כלל כן, אבל לא הרגע.
(היא שותה את הקולה ועושה פרצוף)
לא הבאת קרח?
משה: לא. (מרים קמה ולוקחת את הכוס איתה) ותשאירי את הכוס.
מרים: אני הולכת לשים קצת קרח.
משה: אני אביא.
(הוא קם)
את אוהבת קרקרים עם סומסום?
מרים: כמו שחנה היתה תמיד קונה?
משה: כן.
מרים: אבל רק את השלמים.
משה: אני זורק את השבורים.
(הוא יוצא. היא מסתכלת סביבה. היא ניגשת אל אחת החולצות
ומרחרחת אותה. היא ניגשת גם אל אחדות מהחולצות האחרות ומרחרחת
אותן. היא חוזרת אל הכסא)
מרים: שקרן.
(משה: חוזר עם קערית מלאה קוביות קרח וקופסת קרקרים. הוא
מניח את שתיהן על השולחן. מרים: לוקחת כמה קוביות. משה פותח
את הקופסה ומוציא קרקר)
מרים: אני חושבת שאתה משקר, משה.
משה: באיזה עניין?
מרים: בעניין של החולצה שלי. בוא נתערב שעוד יש לך אותה.
(הוא צוחק. הוא לוקח כמה קוביות קרח. היא לוקחת קרקר)
משה: את תפסידי.
מרים: 100 שקל?
משה: את רוצה בשביל החולצה 100 שקל?
מרים: לא, אני אתן לך בשביל החולצה 100 שקל.
משה: באמת?
מרים: כן, באמת. אני רוצה אותה. הרגע.
משה: למה לך לשלם בשביל חולצה שהיא שלך? אני אשמח לקבל 100
שקל, אבל אין לי אותה. זרקתי אותה.
מרים: אני לא יודעת למה יש לי הרגשה שהחולצה עוד אצלך.
(משתהה) אולי היא מקופלת מתחת לכר שלך ובלילה אתה מוציא אותה
ותוקע בה את האף הגדול שלך. אתה שואף את הריח שלה עד שהוא
ממסטל אותך, ואז אתה עוצר את הנשימה כמה שאתה רק יכול.
משה: את לא נורמלית. תני לי להגיד לך משהו. כשקנית את
החולצה הכחולה ידעת יפה מאד שלחנה נשארו רק כמה שבועות.
מרים: היא רצתה להיות הראשונה ש...
משה: אל תמכרי לי את השטויות האלה. זה את שפיתית אותה ללבוש
את החולצה כדי שאחר כך תוכלי לקחת אותה בחזרה ולשמור לעצמך את
הריח שלה.
(מרים: קמה) אבל אני קלטתי את הראש שלך, גברת מרים, ובגלל
זה זרקתי אותה.
(הטלפון הנייד מצלצל. משה מוציא אותו מהתיק ועונה)
מרים: אתה בן אדם חולה. ח ו ל ה.
משה: (בטלפון) הי מותק... לא, לא. אני לא חולה... יש לי פה
את השכנה מרים, מהקומה השנייה. אני בחצר, תולה את הבגדים של
אמא והאשה הזאת חושבת שהיא יכולה להגיד לי מה לעשות... בטח,
בטח, תבוא ותביא את אלוני. אני רוצה שהוא יגיד לי מה לקנות לו
ליום הולדת. אוקיי. ביי.
(משה סוגר את הטלפון. מרים קמה)
מרים: אף פעם לא הבנתי מה חנה מצאה בך.
משה: נשים כמוך אף פעם לא מבינות.
(מרים הולכת לעבר הבית)
חשבתי שאת פייטרית. זהו? ויתרת? הרמת ידיים?
(מרים: נעצרת ומסתובבת)
מרים: לך לעזאזל.
משה: עם החולצה הכחולה ביחד?
מרים: את זה לא אמרתי. אני יודעת שיש לך אותה. זה כל כך
שקוף. אתה רוצה לשמור אותה לעצמך ואני לא אתן לך.
(משתהה)
חנה סיפרה לי כמה היית מקנא כשהיינו יוצאות יחד.
משה: מקנא? מה היה כאן לקנא? שתי קשישות יוצאות לבלות...
מרים: חנה היתה רק בת 52.
משה: ובת כמה את? 60? 61?
מרים: 58.
משה: סליחה. אני לוקח בחזרה את הקשישות. (משתהה) שתי שכנות
נפגשות פעמיים בחודש בשביל ללכת לאופרה, לקונצרט, להצגה,
ולפעמים לצהריים.
מרים: היינו חברות. קרובות. חנה סיפרה לי הכל.
משה: אפשר לדעת כמה קרובות בדיוק?
מרים: (מרים נרתעת. היא מזועזעת) אתה זקן עם ראש מלוכלך.
משה: זאת לא תשובה.
מרים: אני לא חייבת להשיב לך.
משה: גם לא היה אכפת לי אם כן, אם הייתן...
מרים: (הולכת אל החבלים ונוגעת בחולצות)
חם היום. עוד חצי שעה כל החולצות יהיו יבשות.
(משתהה)
חולצות מסכנות.
משה: מה?
מרים: החולצות שלה. יתומות.
(משתהה)
מה עם האופניים של חנה? אותם אתה מוכן למכור לי?
משה: איזה אופניים?
(מרים מצביעה על המחסן)
מרים: שם, בפנים.
משה: הם שלך, לא?
מרים: לא, הם לא שלי. חנה קנתה אותם לפני חצי שנה ואמרה
שהיא תגיד לך שהם שלי. לא היה אכפת לי.
משה: בשביל מה היא קנתה אופניים? היא לא ידעה לרכוב.
מרים: היא רצתה להפתיע אותך ואת הנכד שלכם אלוני. (משתהה)
אני לימדתי אותה לרכב. בכל פעם שאמרת שאתה הולך לדוג היא היתה
באה אליי: "משה הולך לדוג, בואי נלך להתאמן". היינו הולכות
לשדרה, לשביל של האופניים, ואני הייתי רצה אחריה. היא נפלה כמה
פעמים, אבל בסוף היא הצליחה.
משה: שאלתי אותה על הסימנים הכחולים על הרגליים אבל היא
אמרה שהיא נפלה במדרגות.
מרים: היא תכננה להביא את האופניים לנכד שלכם ביום הולדת
שלו, בעשירי לספטמבר, ולרכב איתו בפארק. זאת היתה צריכה להיות
המתנה שלה.
(משה הולך אל הכסא ויושב. הוא משחק בכוס. מרים מביטה בו)
חנה הבטיחה לאלוני שאם הוא יסכים לרכוב אתה בפארק ביום הולדת
שלו, היא תלמד במיוחד לכבודו לרכב על אופניים. הוא צחק ואמר
שהוא לא מאמין, כי רק ילדים לומדים לרכב על אופניים.
משה: אבל למה דווקא את?
מרים: מה דווקא אני?
משה: היינו חברים טובים. שיתפנו אחד את השני בכל - במחשבות,
במכאובים, ברצונות, בחלומות, באהבה ובהבנה. ובכל זאת היא
העדיפה לא לגלות לי והחליטה לשתף רק אותך.
מרים: היא רצתה לגלות לך אבל...
משה: אבל אז מה?
מרים: אבל בדיוק אז הרופא טלפן.
משה: מה עוד היא הסתירה ממני מרים?
מרים: שום דבר. אבל מה זה כבר משנה עכשיו? הכל בעבר. נגמר.
אין יותר. סוף פסוק. לא יחזור יותר.
(מרים לוקחת קרקר ואוכלת אותו)
עכשיו רק הריח שלה נשאר, אבל גם זה לא יחזיק מעמד.
משה: אני יודע. (משתהה) אני חושב שלא כדאי להזכיר לאלוני
את ההבטחה של חנה. הוא כבר בטח שכח מזה.
מרים: אני לא חושבת. ילדים בדרך כלל לא שוכחים.
(משה מחייך)
מה?
משה: עלה לי רעיון משוגע. אני בעצמי מופתע.
מרים: איזה רעיון?
משה: שאולי את תרכבי על האופניים עם אלוני.
מרים: מה פתאום?
משה: למה לא?
מרים: כי זה היה רעיון של חנה. היא זאת שהבטיחה לנכד שלכם
שהיא תרכוב אתו בפארק.
משה: חנה כבר לא יכולה לקיים את ההבטחה שלה. אני חושב שהיא
היתה רוצה שאת תעשי את זה במקומה. (משתהה) אולי היא גם רצתה
שאני אחלוק אתך את הריח שלה. לפעמים הריח ממש חי, חזק, מוחשי,
כאילו היא הסירה את החולצה רק הרגע.
(משה קם ונוגע בחולצות שעל החבל. הוא מריח אותן)
מרים: נשאר?
משה: אני אבקש מיעלי לבוא ולקחת אותן מחר בבוקר.
(משתהה)
מרים, את חושבת שאני צריך למסור אותן מקופלות או להשאיר אותן
על הקולבים?
מרים: חנה היתה בטח מגהצת אותן קודם ומקפלת אותן ומכניסה
לניילונים.
משה: אני יודע.
מרים: אני אעזור לך להוריד אותן מהחבל.
משה: אני לא טוב בקיפול.
(הם מתחילים להוריד את החולצות מהחבל. משה עומד כשגבו אל מרים.
היא מוציאה את הקבלה מכיסה)
מרים: משה, אני רוצה לגלות לך משהו. תראה...
(הוא מפנה את ראשו. מסתכל בקבלה)
משה: תעזבי, לא משנה.
מרים: ידעת?
משה: (מחייך) השמש היתה בדיוק מאחורייך כשהקראת לי את
הקבלה. ראיתי שלא כתוב
בה כלום.
(משתהה)
זה דווקא מצא חן בעיניי.
(הוא פונה וממשיך להוריד את החולצות)

סוף