|
ענן מתרפק על ההר,
פורק צערו.
אוושת המון טפות
כמו לחש גחלים -
דמעה שם
מהבהבת.
הרהור אחר
הרהור
כבה
במורדותיו העשבים.
לקול בכיו של
הענן
נפקחים אחד אחד
פרחי השכחה. |
|
|
"אז מפיסטו אמר
לי שאני חייב
להפסיק לדבר
לעצמי או שאני
אשתגע, אז אמרתי
לו: "מפיסטו,
אתה הרי דמות
דמיונית בראש
שלי שאני משוחח
איתה כבר שנים,
אז תירגע, כן?
-דיבורים שביני
לבין עצמי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.