יוסף ר' התקבל  לעבודה אצלנו כשהיה כבר אחרי  שתי קריירות
מוצלחות. אחרי מלחמת השחרור הוא חזר לנגרות, מקצוע שלמד
בנערותו בחו"ל. 20 שנה הוא היה שכיר ועוד 20 שנה הוא היה בעל
בית מסחר לרהיטים, ברחוב הרצל, רחוב הרהיטים בתל אביב.
ילדיו בחרו בעיסוקים שהיו לגאוות אימם. כשהיה ברור לו שאין לו
למי להוריש את העסק, הוא החליט לפרוש כשהוא במלוא אונו. הוא
וחבריו הקרובים פינטזו על  אורח חיים נטול דאגות: השכמה
מאוחרת, דיג, פגישות יומיות לקפה ומשחקי קלפים.
תוך חודשיים הוא מכר את העסק והיה מוכן להתחיל בחיים חדשים. לא
היו לו חלומות מיוחדים, אך גם לא היו לו עיסוקי פנאי שיכולים
לתת טעם לחיים נטולי דאגות.
לא עברו חודשיים והוא התחיל להשתגע ולשגע. אשתו הייתה עסוקה
בענייניה והוא הפך למטרד בבית. לכל אחד מחבריו היה סדר יום שלא
תמיד תאם אפילו את סדר היום שלו, שלא היה לו. הנכדים העסיקו
אותו מעט מאוד והוא היה אובד עצות.
המזל האיר לו פנים כשנפגש עם מנהל סניף הבנק שבו הוא ניהל את
חשבונו. יוסף ר' סיפר לו על בעיותיו והמנהל הציע לו לעבוד
בבנק. עוד באותו יום יוסף ר' התחיל בהליכי הקליטה בבנק. לא היו
לו בעיות של יוקרה, להיות פקיד זוטר בחברת צוציקים, שכמעט כל
אחד מהם היה בכיר ממנו. הוא ראה בתפקידו המשך של העסק הפרטי
שניהל: יש לקוחות, יש שירותים שצריך לתת להם וצריך לשמור
עליהם. רק שבבנק הייתה סמכות נסתרת שקבעה את הכללים, בעוד
שבעסק הפרטי שלו הוא קבע את הכללים בכל רגע ורגע.
יוסף ר' היה לשם דבר בסניף. הוא דיבר עם הלקוחות באופן ששום
פקיד צעיר לא היה מסוגל לעשות זאת, גם אחרי סדנאות מכירה
שהולעט בהן. הוא היה מקובל על כולם בזכות אישיותו, אך גם בגלל
שהוא לא היווה איום על הקריירה של  העובדים האחרים. יוסף ר'
פרח. הוא קיבל הערכה בשפע. בכל מפגש חברתי הוא היה במרכז. שכר
המינימום לא הטריד אותו. פעם נפלט לו, שהוא מוכן לשלם שיעסיקו
אותו.
עבודה בסביבתו הייתה בית ספר. רבות מדרכיו בענייני שיווק אימץ
הבנק ללא היסוס, אך לא את "פעמיים קפה".
כשהיה נכנס לחנותו נודניק, לקוח שהיה ברור שהוא בא רק לרחרח
ולהעביר את הזמן, ואם לא היה לחץ של קונים, יוסף ר' היה חונק
אותו בפינוק. הוא היה מביא את הלקוח למקום שבו הוא יהיה בינו
ובין הקיוסק שמעבר לרחוב. הוא היה אומר ללקוח, שבוודאי לא
יתנגד לכוס קפה ומייד צעק: "חיים". חיים, הקיוסקאי, הופיע
בדלפק ויוסף ר' צעק: "פעמיים קפה" ובאותו זמן הניף את ידו,
כשהאצבע והאמה של כף ידו פרושות כאות "וי", ונענע את היד קדימה
ואחורה. חיים היה עונה: "עוד מעט" ונעלם.
הדקות עברו והקפה לא הגיע. הלקוח, שהרגיש אי נוחות, חיפש דרך
להימלט. יוסף ר' היה מתלונן על טיב השרות ומשתתף בצער הלקוח על
שנאלץ לצאת ללא רהיט וללא קפה. הקפה לא היה מגיע לעולם, כי
תנועת היד, קדימה ואחורה, הייתה "תזהר, אוי לך", כתנועת "נו נו
נו", שעושה הורה כלפי ילדו, להזהיר אותו  ממעשה כלשהו.