הכי מעצבן אותי שלא מצליחים לקרוא אותי.
להסתכל לאנשים בעיניים, ושל כולנו נראות מיואשות. למה? לא
הצליחו שוב להבין אותי... הלו? שוב לא הבנתם?!
לפעמים אין מה לעשות וצריך לוותר. אולי זה לא היה הבנאדם הנכון
לדבר איתו על זה.
ועוד שאלה - מי יבין אותי הכי טוב? אמא? חברה מפה, או משם
אולי? אולי חבר? סתם שכן? ידיד? מישהו קרוב מהמשפחה?
אולי המטרה שלי, סליחה, עוד מטרה שלי, היא למצוא בנאדם כזה,
שיבין אותי. לא תמיד. אני לא צריכה את אלוהים או משהו. אולי
אם, אולי אם הוא ידע לפעמים סתם ככה מה עובר עלי, יהיה פתוח
איתי! להגיד לי שאני צריכה לפרוק את הכל מעלי, יקח אותי לים
ונשאיר את הנעליים בצד, וככה פשוט נרוץ יחפים, והסצינה הזאת לא
תהרס ע"י בקבוקי בירה שבורים או דברים אחרים שיכולים להפריע.
הוא פשוט יחזיק לי את היד חזק חזק, ונרוץ עד שכבר לא יהיה לנו
יותר אויר! אני יודעת איך יהיה החיוך שלו, לראות שבזכותו אני
בסדר עכשיו.
אבל במציאות של היום אין כזה, לפחות לא פה, לא אמיתי. אני
יודעת בוודאות שיהיה. וגם אם לא, יש לי מזל ענקי שיש לי את
האנשים שלי, קרוב אלי. המשפחה הקרובה, החברות הטובות, החברים,
ויש את אלו שיודעים להגיד מילה טובה או מצחיקה, לפעמים, כשאני
צריכה את זה יותר מהכל. לפעמים זה בא במשפט, אפילו לא דרך שיחה
שלמה, כדי להרגיע אותי, להחזיר אותי למציאות, להחזיר את החום
שבעיניים, הדופק הסדיר, ההרגשה הנעימה והלא נוקשה בידיים,
והחיוך המבויש של מישהו עם מבט עצוב, אולי עם דמעות, וחיוך שלא
יודע אם להישאר או להעלם, וכלום לא עוזר לחיוך לרדת. הוא נשאר.
בזכות אותם אנשים שתמיד יש להם מילה טובה בשבילי, הכי כייף
איתם בעולם. ת ו ד ה אנשים יפים, עם נשמה הרבה יותר יפה. |