"אני לא רואה את עצמי עושה את זה," היא אמרה לי. היא אמרה בלי
היסוס.
היא דיברה, ואני הקשבתי. טוב, בערך.
היא דיברה ואני הייתי מנותקת אבל שמעתי אותה, שמעתי וניסיתי
לעכל ולהבין. אבל העיקר הכוונה, אומרים. לא?
"מה?" שאלתי.
"את לא מקשיבה לי, נכון?"
"לא, אני שומעת אותך מצוין."
"אני שואלת אם את מקשיבה - לא שומעת. יופי, אני יכולה לשמוע את
הצעקות מחוץ לחלון, אבל אני לא באמת מנסה להבין על מה הן - את
איתי בכלל?"

אתם מכירים את הפעמים בהן אתם כל כך מוטרדים ומפוצצים במחשבות,
נבירה עמוקה בעבר ואובססיביות לעתיד ואתם יכולים פשוט לאבד את
עצמכם?
הפעמים בהן זה פשוט יותר מדי, חייבים מנוחה. הפסקה מהכל לפני
שתתחרפנו?
אי אפשר להיות מרוכזים בכלום, אי אפשר לחשוב יותר על כלום וגם
לא להתעסק עם המחשבות כי מרוב מידע ההיגיון נעלם ואתם לא
מסוגלים בכלל להבין?

עצמתי את העיניים חזק, לא שמתי לב בכלל למה שאמרה (היא צודקת)
וניסיתי להתרכז.
כשמתחוללת אצלי סערה בתוך הראש אז לפעמים אני רואה משהו שאני
בעצם לא רואה, אבל הוא כאילו שם. כמו רקע לצרחות שלא נשמעות.
מין יצורים קטנים בלי פנים או גוף, אולי אפילו משהו שהראש שלי
פשוט מקבל כאנשים; הם רוקדים ומקפצים והם כולם תמיד משתוללים
אבל באחידות מוזרה. כמו שירה ללא קולות; ריקוד ללא יוצאי
דופן.
הכל שחור וגם להם אין צבע, אבל אני רואה אותם.
אז פשוט ראיתי אותם, איכשהו. והם עצבנו אותי הפעם, הם עשו לי
דווקא. והם לא תכננו להפסיק.

"היי, מה קורה איתך?"
הקול שלה העיר אותי מהכלום שלי.
ובדיוק בזמן. עמדתי ללכת לאיבוד, כמעט שכחתי שאני באי שם.
איזשהו שם שהוא בטח ובהחלט אינו כאן.
"הא?" קראתי מטושטשת. "אוה, אני בסדר. הכל טוב."
כבר הזכרתי עד כמה אני שונאת את המילה הזו? בסדר.
כמה שקר מאחורי ארבע אותיות יבשות. היא אפילו לא יפה. אף פעם
לא חיבבתי אותה, וגם תמיד ידעתי שכאשר מישהו שאל אם אני 'בסדר'
ואני עניתי 'כן, אני בסדר' זה היה סתם כי לא היה לי כוח לדבר
על כלום. ידעתי גם שמי שאמר לי 'בסדר' רצה שיעזבו אותו בשקט.
אף אחד לא באמת אומר שהוא 'בסדר' ומתכוון לכך שהכל טוב. כי זו
מילה סתמית שנזרקת בלי הענקת מחשבה. היא קצת מסכנה, למען האמת.
קצת הרבה. היא ממש לא מוערכת. למרות שאני שונאת אותה היא חילצה
אותי יפה מהרבה מצבים לא סימפטיים. 'אני בסדר, באמת' ופשוט
עזבו אותי. לא כי ידעו שאני מתכוונת להגיד 'לא, הכל דפוק אבל
אני מחייכת אז תזדיינו לי מהפרצוף' אלא דווקא בגלל שהיא כל כך
פשוטה וחסרת משמעות ואי אפשר להבין שהיא מסמלת התבודדות, זו רק
אני שרואה את זה.
"האמת, שאת לא ממש. את קצת מדאיגה אותי."
באמת? נזכרת לראות שאני רחוקה מלהיות בסדר? כל הכבוד לך; כל
הכבוד לך ולכל העולם.
כל הכבוד המזוין לכם.
"אין לך מה, אני באמת בסדר." והוספתי חיוך, רק כדי שתקנה גם את
זה, גם הפעם.
היא חייכה בחזרה, הפעם היא קצת היססה.