אמצע הלילה וכרגיל אני ערה.
מנסה לדחות את הקץ של להיכנס למיטה הריקה.
אלו השעות שלי, תמיד היו.
כשכל העולם סביבי ישן, הכל כל כך שקט ויפה.

אבל בעיקר אני שונאת את השעות האלה, כי אלו השעות שאני חושבת
עליך.
זה הזמן שאני כבר לא יכולה להתחבא מאחורי העיסוקים היום יומיים
שלי, לא יכולה להתחבא מאחורי כלום, זו רק אני והמיטה הריקה.
אתה הטעות הכי גדולה שלי, וכן, "על טעויות משלמים", או כל משפט
קיטשי אחר.
ישבנו על בירה בעוד אחד מהנסיונות להעביר ת'זמן, לא לחשוב
עליך.
ועלתה לבמה בחורה שהקריאה איזה שיר אהבה נכזבת, והאמריקאית
אמרה שהיא בחיים לא רוצה להרגיש ככה, וכל כך רציתי לבכות, כי
זה בדיוק מה שאני הרגשתי, עדיין מרגישה.
ומילא, אם הייתי יכולה לכעוס עליך או לשנוא אותך, משהו...
אבל לא.
וכן, המיטה שלי לא חיכתה לך, היא התעקשה שהיא יכולה בלעדיך,
וחיפשה מחליף ראוי, ואפילו מצאה כמה, אבל הם לא אתה.

עוד מעט כבר בוקר, ושוב הכאילו עיר הזאת תתעורר.
ושוב תהיה מלאה אנשים שרצים מסביב, מתקדמים.
ושוב אני אוכל לחזור להעמיד פנים שאתה לא קיים או שאתה לא
מעניין אותי.
לשכנע אנשים שאתה היסטוריה (ולא מהסוג שאתה אוהב).
אני משתפרת עם הזמן.
רק חבל שאני לא מצליחה לשכנע את עצמי.