שנה.
שנה עברה מאז אותו יום יפה, שבן רגע הפך להיות יום רע.
היום שבו שברת את מה שנשאר מהלב שלי.
אני לא אשכח את ההודעה הזאת בחיים, איך שאמרת לי שאנחנו צריכים
להפסיק לדבר.
שנה שאני שובר ת'ראש למה אמרת את זה. למה החלטת לזרוק לפח את
כל מה שהיה בינינו? לא רוצה להמשיך הלאה. מי קבע שצריכים
להמשיך הלאה ולהתגבר? אני רוצה להיזכר במה שהיה ולבכות מאושר
על אותם רגעים טובים שלנו ביחד. אבל במקום זה אני מנסה להתגבר.
מנסה להמשיך הלאה. אני נזכר ובוכה. הדמעות הן לא דמעות אושר.
חלמתי על היום שבו אפגוש אותך שוב במקרה ברחוב ואגיד את האמת.
אגיד לך איך אני מרגיש. אספר לך על כל הלילות שאני לא מצליח
לישון ואז הגרון כואב, אני נחנק והדמעות מתחילות לזלוג. ואז
אני אגיד לך שמה שהיה בינינו היה כל כך יפה שאיך יכולת בבת אחת
לגמור את זה. למה עשית את זה? למה לא נתת לי את האפשרות
להבין?
לא שיקרתי כשאמרתי לך שהאהבה שלי אליך היא אהבה נצחית
ואינסופית. אפילו אם יום אחד אני אתאהב שוב לעולם לא אוכל
להעניק למישהי אהבה מכל הלב. תמיד יהיה חלק בלב שעליו יש את
טביעת האצבע שלך ואף אחת אחרת לא תוכל לגעת בו.
אני רואה את עצמי יום אחד שוכב במיטה ליד אשתי לעתיד עם ילדים
לעתיד שישנים בחדר ליד והכל יהיה מבחינתי סתמי. התחתנתי מחוסר
ברירה. אני לא באמת אוהב אותה, אני לא באמת מכיר אותה, לא באמת
אכפת לי ממנה. לפחות לא כמו שאני אוהב אותך. והנה אני שוכב
לידה במיטה, מתהפך מצד לצד ולא מצליח לישון כי כל מה שאני יכול
לחשוב עליו זאת את. ואשתי תתעורר ותשאל אותי למה אני בוכה ואיך
אני אוכל לענות לה? איך אני אוכל להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה
שאני בוכה כי האושר האמיתי שלי נמצא הרחק מכאן בתוך אישה
אחרת?
ומה הוא אותו אושר אמיתי? הרי לפני שהכרתי אותך לא ידעתי אותו.
כנראה שלקחת חזרה את מה שמלכתחילה היה שייך לך. אפילו טיפה
קטנה לא יכולת להשאיר לי?

זה די אירוני שאני כותב את כל זה פה. זה מכתב אישי שמיועד לך
אבל את לעולם לא תיכנסי לפה לקרוא אותו. מי שיקרא את זה אלה כל
מיני זרים שלא מכירים אותי ואותך. ודווקא היחידה שאני כן רוצה
שתקרא את זה לא תקרא את זה לעולם...