איך אפשר להעמיד פנים שכלום לא קורה כשכל מה שבא לך לעשות זה
למצוא את הגג הכי גבוה ולעשות צניחה חופשית? חופשית באמת.
לעוף...
שלא יגמר לעולם.
ואם כבר את פה, אז אני גם אספר לך שנמאס לי.
ממה?
לא יודעת.
מהכל.
מהריבים, מהצעקות, מהבכי, מהכל.
פשוט בא קצת שקט.
מה קצת? הרבה!

רוצה להיות לבד.
ורוצה להיות מוקפת בכולם. להיות באמצע של המון אנשים.
אבל אז הרעש מחרפן.
כמו מלא תחנות רדיו מדברות באותו זמן. בפול ווליום.
ואת לא יכולה לשמוע ואת לא יכולה להקשיב.
אבל אם את לבד אז השקט יחרפן אותך.
ואת משתגעת.
לא יודעת מה את רוצה.
אבודה.

רוצה לעזור לכולם
ורוצה לזרוק הכל ולברוח לצד השני של העולם.
לשכוח את כל הדברים שהמוח הקודח שלך ממציא.

רוצה להיות מישהו אחר.
כל אחד.
רק לא אני.

נמאס ממני.

לא מפסיקה לעשן.
מסוחררת ומלאת בחילה מהסיגריות, את לוקחת עוד אחת.
אפילו לא יודעת למה, זה גורם לך סבל, אבל את ממשיכה.
כאילו הסבל הזה ישכיח את שאר הכאב.
אבל זה רק מעצים.

הלב שלך מאמין שיהיה טוב.
אבל השכל לא מוכן לעכל.
השכל טוען ומתעקש שרק רע.
ששום דבר טוב לא נמצא.
ואז היאוש.

ממתי השכל מארגן את הטוב ואת הרע?
ולמה את לא יכולה ללכת נגד?
להמשיך להאמין בטוב?

התקופות הטובות כל כך נעימות.
כל כך טוב מדי פעם להעמיד פנים שאת בן אדם נורמלי.
שמחייך וצוחק ורק לפעמים בוכה.
בן אדם שמסוגל לקחת את החיים בפרופורציה.
את כזה בנאדם נחמד כשטוב לך.
את חושבת על כולם ולא על עצמך.
אולי זה מה שעושה את זה נסבל.
ברגע שאת לא מרכז העניינים אז אין סיבה להיות עצובה.
כי בבסיסם החיים טובים, זו רק את שהופכת אותם ללא.

התקופות הרעות כל כך קשות, כי את רוצה לשמוח.
רוצה באמת לשמוח.
אבל משהו מושך למטה.
ואת כל הזמן בוכה.
ולא מאמינה לכלום.
ודופקת את כל מה שיכול להיות טוב בחיים שלך.
בכוונה.
לוקחת פטיש 99 קילו ודופקת לעצמך אותו חזק חזק בראש.
ואז עוד מתפלאת למה יש לך כאב ראש...

עד מתי?
עד מתי תשנאי?
עד מתי תבכי?
ועד מתי תתעקשי להסתובב עם הפטיש 99 קילו?

לא מסוגלת להעריך את הטוב ומושכת את הרע.
דפוקה בשכל.
פסיכית לגמרי.
הטוב הוא אמיתי.
הכאב זה בדמיון.
אבל היגיון לא נכנס לפה.
אין היגיון בראש הדפוק הזה שממשיך לדמיין את כל החרא.
ואז בטח שתהיי לבד.
לנצח.

אולי זה טוב יותר ככה?
למה להכניס מישהו למיטה החולה הזאת?
עדיף להישאר לבד, לראות אחרים שטוב להם.
ככה אולי האור שלהם יקרין קצת לתוך החושך שלך.

יש לי חיים שלמים לעבור ככה.
אי אפשר לשנות את זה איכשהו?
פשוט אין שליטה על החיים.
תקועה בבועה אטומה וחשוכה.
לבד. לבד.
לא נמאס?

יש לך את הכוח לעשות משהו טוב.
אז צא ותעשה את זה.
אבל אצלי זה כמו תקליט שרוט.
כל הזמן בריוויינד.

הזמנים הטובים טסים על פאסט ספיד.
והתקופות הרעות בסלואו מושן.

רוצה לברוח מעצמי.
להתרחק ולצפות ממקום בטוח רחוק ממני, לראות איך אני גוועת.

ואת לא יכולה לעשות כלום.
רק לבכות.
עד שיעבור גם זה.

מתמכרת בקלות לשטויות.
ואז נכנסת לקריז של גמילה.
מתמכרת לאהבה, לסיגריות, לרעב, לאושר.
ואז כשלוקחים את זה ממך, את מתחרפנת.
למה לעבור את כל זה?
למה לא למות כבר במקום?
ככה הקלה לכולם.
לי.
לך.
לכולנו.

ביקשתי כל כך הרבה פעמים.
תפוסותי.
אבל אף אחד לא שומע ואני נופלת.
נופלת לנצח.
החור השחור הזה לא נגמר.
לפעמים תופסת ענף ותלויה כמה זמן.
אבל אז נשבר ואת ממשיכה ליפול.
וליפול.
וליפול.

אבל תמיד תישאר לנו...

מה ישאר?
כלום.

אהה...
זכרונות מהעבר ישגעו.
שום דבר לא נשכח.
הכל רשום.

וככלות הכל,
תמיד נהיה לבד, בפנים.
אי אפשר להיכנס לנבכי הנפש שלנו.

אז בפנים, עם מוח קודח, אני תמיד אהיה לבד.