בעצב
נולדה הקדמה -
בלידת עכוז;
ראינו את אחוריה
ולא השכלנו לראות את פניה
נוכרייה
לא משלנו
היא השתלטה על אדמותינו
אוכלת לשובעה את הפשטות;
הזנו ימיה
נותנים בידה מנחת שבעת המינים,
חלב ודבש,
הופכים אסוריה -
נעולים.
היא הקיזה את דם ערכינו
והטמיעה את אמריקה שלה
ברווח שבין הטלית לגופנו
בין מסגדים ועבודה זרה
כמעט ושכחנו ריחות מבית
את השדות
פעיית הפרה וקרקור תרנגול
ציוץ ציפורים ונעירת החמור
שכחה, פאה וקמה
מצוות 'לא תכלה'
(מה זכרנו בעצם
שלא היינו אמורים לשכוח)
היא מצרים שלנו, ואנו בונים לה ערי מסכנות
היא מכה בנו
דצ"ך עד"ש באח"ב
ואנו אומרים
הקדמה השיאתני
כיסינו מערומינו
ועטינו על עינינו עלי תאנה;
מגורשים אנו, מגורשים מרצון
עם כמיהה למוות של הבל
ואות קין.
"אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" - דברים ד' י"ב |
