תמיד רציתי לדעת יותר משהייתי מוכנה להבין. מאז שהיית כזאת x
 קטנה. הסקרנות זרמה אצלי במקום דם, והיא זאת שזרמה במקומו
כאשר נפצעתי ממנה. לאט לאט הפסקתי לשאול, כל הסקרנות זרמה
מפצעי הפתוחים כמו דיו מעט נובע. רק שאצלי לא היו כסיות קטנות
של סקרנות שהיה אפשר להטעין אותי בהן. המוזר הוא שלא הפסקתי
לחשוב, פשוט השאלות לא התגבשו למילים מוצקות ולא יצאו מעולם.
עכשיו אני לומדת לבד, אבל רק דברים מוחשיים. דברים שאי אפשר
להיפגע מהם. עכשיו אני חולמת לבד, אבל כל החלומות שלי דהויים.
אין חלומות שבאמת מתגשמים, אין סיפורים שקמים לתחייה. התחייה
היא נחלת המאמינים, והאמונה גם היא אזלה ממני פתאום.

פעם האמנתי בכל, החל מפיית שיניים וכלה באלוהים ובחיים. פעם
חשבתי שהכל יפה ותמים.
תמיד הייתה לי זרוע מחבקת שיכולתי להסתתר תחתיה, היא עדיין שם.
היא פשוט כבר לא גדולה כמו שהיא הייתה פעם, ואף היא נסדקה עם
השנים. היום במקום להסתיר ולהחביא, היא מסבירה ומנחמת. אבל
כולם יודעים שאין בנחמה מזור לנפש תועהתוהה. במקום זה אני
מסתתרת תחת חזות חיצונית, חיוך וסרקסטיות.

כנראה שהיד לא באמת נהייתה קטנה יותר, היא פשוט התפשטה
והשתכללה עם הזמן.
כל הזמן הזה שסירבתי לגדול.