אני אוהבת להסתכל עליך כשעוד לא בוקר. שהדמדומים עוד רוקדים
להם במתיקות שבורה על פני הים הקר כל כך.
קר כל כך והיד שלי מרגישה כה בודדה ללא סבך שיערך.
והשתיקה שלך. מתערבבת לי בדמויות שלנו שמתערבבות יחד. כשאני
מסתכלת עליך, אני מרגישה שיש נצח עוד. שיש משמעות לאגדות.  
ואני רוצה ללחוש לך באוזן:
"תתעורר". "תתעורר..אתה שומע?". ולשתיקה שלנו מצטרף קול הטפטוף
הקר של הגשם, שנשבר אל החלון ברכות.
ואני עדיין לוחשת לך.."למה אתה לא מתעורר?".
"אתה יודע, אתמול בלילה חלמתי שאהבת אותי. שלחשת לי אהבה עם
הנשימה החמה והמתוקה שלך מדגדגת לי באוזן".
טוב לך עכשיו נכון? נכון שטוב לך.? אבל הרגליים שלך..
הם עדיין קפואות. תמיד הרגליים שלך קפואות. לא משנה עם כמה
שמיכות נתכסה. אולי, אולי יש איזה לחש. כן לחש. שמעתי פעם שיש
לחשים שפותרים את הכל.
אולי אם אני אלחש את הצירוף הנכון של המילים, אז אולי,
תתעורר? אבל אני לא יודעת את הצירוף הנכון הזה. של המילים. אני
בקושי יודעת להשתמש איתם לידך. המילים. אם רק הייתי יכולה לדבר
כשהסתכלת אלי עם המבט הילדותי-עצוב הזה שלך.
אולי, אולי הייתה עכשיו ער. יש לי עוד הרבה חלומות בשבילנו.
כאן בראש. כשאנחנו שוכבים על הדשא המתפורר, ויכולים לשמוע את
קול תזוזת החולות. והדקלים או האלונים.
האצבעות שלי שרוקדות בעצבנות עם אבנים
קטנות. השיער שלך נחנק בגרוני.
חתולים וחתולים מטיילים סביבנו כמו לביאות מיוחמות.
מהירים מידי למגע, מעקלים את גביהם רק עם התסכול או החשד
שמצמרר את שערותיהם.
תן לי להגניב את המילה אמת.
אבל אז אני מציעה שנשתוק. שתיקה מתה בנשימה משותפת.
תנוח עכשיו. אני עדיין אוהבת. תן ללילה לנזול כנפיים
ארוכות דרך טיסה מעוננת. ותנסה לא להתחרז עם עצבות או שתכושף
ברחמים כשהרוח בכיוונך מזהיבה את לבך.
אבל לילה עדיין. לא? אנו מרגישים את הירח אוסף אור,
פותח כפתור לחוץ ומשחרר אותנו אל הרוח הקסומה והמקפיאה הזאת.
נח לי אתה לא מבין? נח לי ככה.
פה לידך. אפילו שהריח חזק מידי. אפילו. אפילו שאני יודעת
שלא תתעורר. אפילו שאני יודעת ש... אני רוצה שתיקח אותי גם.
למקום שאתה נמצא בו עכשיו. כדי שבאמת נוכל להיות יחד. סוף סוף.

יחד. אני ואתה. ואלוהים אם הוא ירצה.
נכון שאתה אוהב אותי גם?