אני מדבר אליה בעזרת גפרורים.
זאת הדרך הכי טובה, ככה היא מקשיבה לי, ואני יודע את זה.
אני לוקח קופסא, מוציא ממנה גפרור, מדליק אותו ומתחיל לדבר.
אם הגפרור כבה באמצע זה אומר שהסיפור שלי משעמם אותה, אז אני
מדליק גפרור חדש ומתחיל לספר סיפור אחר.
היא מקשיבה לי, היא תמיד מקשיבה לי. אפילו כשסיפרתי לה עד כמה
אני שונא את החברה שלה, החברה הכי טובה שלה.
תמיד אני אומר לה כמה אני אוהב אותה לפני שהגפרור כבה, כדי
שתזכור. ואז האש שבקצה הגפרור גדלה, כאילו שהיא אומרת לי את
אותו דבר בחזרה ואז היא נעלמת, ונשארת לי רק חתיכת גפרור שרוף
ביד.
ואני כבר מתגעגע, אז אני מדליק עוד גפרור.
משה, המוכר בחנות תמיד שואל אותי בשביל מה אני צריך כל כך הרבה
גפרורים, אבל אני לא עונה לו. מחייך ושותק.
הרי זה הסוד שלי ושלה, אף אחד לא צריך לדעת על זה.
היום היה לי יום נורא בעבודה. ציון, הבוס שלי, אמר שאני כבר לא
כמו שהייתי מאז שהיא לא נמצאת פה ושאני לא מועיל לו כבר בכלום,
וכמה שהוא אוהב אותי ושזה קשה לו, אבל הוא צריך לפטר אותי.
אז באתי הביתה, חזרתי לגפרורים שלי כדי לספר לה.
פתחתי קופסת גפרורים חדשה, הדלקתי את הגפרור והתחלתי לספר, אבל
הוא ישר כבה.
לקחתי עוד אחד, הדלקתי אותו אבל גם הוא כבה.
כל כך כעסתי עליה!
היא לא רוצה להקשיב לי?! דווקא עכשיו שאני כל כך צריך לדבר?!
הייתה דפיקה בדלת. לחשתי לקופסא שלא סיימתי איתה עדיין.
פתחתי את הדלת והיא היתה שם. נראית בדיוק כמו שהיא היתה לפני
שהיא נעלמה. כל כך יפה.
אבל לא יכולתי לשלוט בכעס שהיא גרמה לי שניה לפני, אז צעקתי
עליה. צעקתי עליה כל כך. לא זיהיתי את הקול שלי כבר, וגם
כשרציתי להפסיק לא יכולתי.
ראיתי איך החיוך הענק שלה נעלם לאט לאט, איך הוא הופך לסתם
שפתיים עצובות וממורמרות.
הפסקתי. סוף סוף הצלחתי להרגיע את עצמי.
היא שתקה.
אח"כ היא מלמלה משהו.
היא אמרה שאני משוגע והלכה.
עמדתי ליד הדלת המום.
טרקתי אותה בעצבים והתיישבתי על הכסא ליד הגפרורים, הסתכלתי
עליהם ופתאום הבנתי משהו.
עכשיו אני בדרך למכולת של משה.
הולך לקנות עוד קופסת גפרורים, קופסת גפרורים אחרונה.
כדי להתנצל, להתנצל שהדמעות שלי הרטיבו את הגפרורים ולא נתנו
להם להידלק, לא נתנו לה לדבר...