בתכל'ס, אין לי אף חבר שנהרג. יום אחד אני ועודד ישבנו אצלי
בבית ואמרנו שוואללה, זה חסר. אין לנו על מי לבכות ביחד, ועל
מי לספר. אנחנו צריכים חבר אחד מת כזה. אז חשבנו על לרצוח את
אחד החברים שלנו, אבל מהר מאוד ירדנו מהרעיון, ואז, משום מקום,
עודד בא פתאום ביציאה: "בוא נמציא לנו אחד". רעיון אדיר, אין
ספק. "טוב, צריך להתחיל לבנות בנאדם מאפס..." אמרתי לו. וכך,
אני ועודד התחלנו לחשוב על החבר החדש שאין לנו: סיכמנו שקוראים
לו "רועי מיודובניק" (ז"ל), ושהוא היה איתנו ביחד בכיתה
בתיכון. אנחנו נהגנו לקרוא לו "מיו".
מיו גדל בראשל"צ ובא לרעננה בתחילת החטיבה. הוא לא היה איתנו
בחטיבה, אבל כשהגיע להיות איתנו בכיתה בתיכון הוא התחבר אלינו
די מהר. כנראה בגלל העובדה שהוא היה טיפוס נודד כזה בין
חבורות. לא שלא היו לו חברים, פשוט לא הייתה לו קבוצת חברים
קבועה שהוא היה מסתובב איתם. מהר מאוד נהיינו אני, הוא, עודד
ונדב סוג של "חבורה". אבל לא "חבורה" בקטע שטחי של יוצאים
למסיבה ההיא ולפאב הזה, אלא ממש היינו יושבים ארבעתנו ומנהלים
ביחד שיחות לתוך הלילה. החבר'ה מהשכבה היו נוהגים לקרוא לנו
צבי הנינג'ה כי היינו ארבעה, עודד היה דומה לצב וכולנו היינו
מורעלים כמו חבורה של נינג'ות. ואכן כשהגיעה עונת הזימונים
בי"ב, אני התמיינתי לטייס, מיו עבר יום סיירות למטכ"ל, ועודד
לא קיבל כלום (כנראה בגלל שירדו לו בקב"א נקודות על מראה
חיצוני). בכל מקרה, בקשר למיו: מיו ניגש לגיבוש מטכ"ל וחתם
ויתור על ההתחלה. הוא לא היה צריך להצטדק - אם מיו היה מחליט
משהו סימן שהוא יודע מה הוא עושה. בסופו של דבר, מיו ניגש
לגיבוש צנחנים, עבר אותו ובנובמבר 2004 התגייס לחטיבת הצנחנים
ושבוע לאחר הגיוס שובץ ליחידת "מגלן". וככה לאט לאט, מיו היפה,
העדין וחובב הפילוסופיה והשיחות לתוך הלילה, הפך להיות לוחם על
ביחידה מובחרת. תמיד אני, עודד ונדב היינו חוזרים סופי שבוע
ומתבכיינים על כמה חרא שאנחנו אוכלים, והוא מספר רק צחוקים
ונראה פורח כתמיד. אבל כזה היה מיו, לא משנה איפה היו תוקעים
אותו הוא היה תמיד מבסוט ומחייך, גם אם ישימו אותו בשבי הסורי
הוא ימצא את הדרך לעלות שם את המורל. כי מעבר לטיפוס הלוחמני
הסתתר לו סטנדאפיסט וקופירייטר מטורף. אגב - זה מה שמיו רצה
להיות שהוא יהיה גדול: קופירייטר.
עכשיו, אני ועודד היינו צריכים להחליט עוד דבר חשוב: איך
הודיעו לכל אחד מאיתנו על המוות של מיו. עודד החליט שהמ"מ שלו
הוריד אותו באמצע שמירה ואמר לו ככה: "היה ירי בראמללה של
כוחותינו על כוחותינו, מגלן השתתפו, חבר שלך רועי נהרג".
ואני, ניסיתי לחשוב על משהו יצירתי ובסוף החלטתי על סיפור
נחמד: אני בדיוק חרבנתי, ואז חבר שלי שישב בתא לידי, דיבר
בפלאפון ושמע שנהרג מישהו ממגלן. ואיך ששמעתי את זה, הפלאפון
שלי צלצל. זה היה עודד שידע כבר. הוא אמר לי שכדאי שאני אשב,
אז אמרתי לו שאני כבר יושב (ככה אני כשאני מחרבן). ואז הוא
סיפר לי שמיו נהרג. וככה מצאתי את עצמי יושב על האסלה, מחרבן,
שומע שחבר שלי נהרג, בוכה ומנגב את התחת תוך כדי.
הלוויה הייתה קשה. קשה מאוד אפילו. אמא שלו התמוטטה על הקבר
ואבא שלו גם כן לא היה יכול להחזיק את עצמו על הרגליים. היו
צרחות, היה בכי, היה ראש ממשלה ורמטכ"ל. התחבקנו אני, עודד
ונדב כשעוטפים אותנו כל מיני חברים אחרים מהשכבה. הכאב היה
בלתי נסבל.
ככה שבעה ימים היינו בחדר שלו, מנסים לעכל שהבנאדם איננו. אין
עוד בדיחות, אין עוד עיניים כחולות, אין עוד שנינויות ושיחות
פילוסופיה לתוך הלילה. הכל היה ונגמר. ואמא שלו שם, יושבת בלי
רוח חיים על הספה ליד התמונה שלו מהטיול שעשינו ביחד בנחל
יהודייה. והנה הגיטרה שלו עוד מונחת על המיטה כשלידה ספר תווים
פתוח על "סליחות" של יהודית רביץ. מה שבבוא העת הפך לשיר המוות
שלו. כן, ככה זה - לכל בנאדם שמת יש שיר מוות שבכל פעם ששומעים
אותו נזכרים בו. ועד היום, כשאני ועודד שומעים את השיר הזה
אנחנו נזכרים במיו, החבר הטוב, שאף פעם לא היה, וגם אף פעם לא
יהיה לנו, אבל מה שכן יהיה לנו, לכל אחד ואחד מאיתנו, זו גיטרה
זרוקה על המיטה, שלידה מונח ספר תווים פתוח עם שיר המוות שלו.