אפילו הרוח לא נושבת על החוטים בהם תלויה ילדה מוזנחת.
יפה כבובת חרסינה ומלוכלכת כיתומה.
כל כך מסכנה, לזוז מרצונה לא יכלה. החוטים הם אלה ששלטו, את
גופה רק רצו.
לא היה לה אם ולא אב, הייתה לבד בעולם רק היא והחוטים.
בוכה היא כל יום, אך דמעות לא זלגו ותלונה לא שמעו. האיפור
הצבוע שהיה דבוק לפרצופה חסר ההבעה הראה שמחה, אך מדוע הילדה
עצובה?
חבויה בחשיכה משחקת באבק. החוטים מחייבים את הילדה לרקוד למרות
העצב השקוע בנשמתה הבודדה.
כנגד רצונה החוטים מזיזים את גופה. היא רוקדת וצוהלת כילדה ללא
בעיות אך רק מבפנים אפשר לשמוע יללות.

היא לוחשת לעצמה כך שיצור חי לא ישמע.
בזמן שרוקדת, מתפוררת לרסיסים מבפנים אך מבחוץ היא ילדה יפה
מחייכת עם שמלה בלויה מלוכלכת.
חוטים מזיזים כל מפרק בגופה הקטן. מביימים אושר שנצבע בלבן.
היא שואפת לרוץ הכי רחוק שאפשר, לא להישאר בארגז המאובק.
ללא החוטים היא פשוט משותקת. ככה כל יום מסתכלת על רצפה מקרטון
ומהמציאות מתנתקת.
חולמת... חולמת על טבע, על פרפרים, חולמת לחוש רוח בשערה וגשם
על לחייה.
רוצה ומתפללת אך לשוא, כי מי זוכר בובה מוזנחת בארון בתוך
ארגז?

החוטים ישלטו בה כל חייה ואף אחד לא ישמע את תפילותיה.

זהו גורלה של בובה מוזנחת שאפילו אם רצתה למות לא יכלה, היא רק
בובה שלחיות בחופש רצתה.