שום דבר לא מקרי.
כשהיא בחרה ללכת לגור עם ההורים, "שם יהיה מקום לי ולילד" היא
אומרת בעצב ואני מנסה לעודד אותה שלא רואים ת'בטן, דווקא
ביומולדת שלי בחרה לעזוב.
ארזנו הכל בארגזים כתבנו 'שביר', סידרנו תקליטים ושמו בגדים
בערימה
ולקחנו את הכלב שלה דיל
קראנו לדור שיבוא לקחת אותנו ונסענו.
הסתכלתי מהחלון וראיתי בניינים ועצים,
הנוף השתנה ובמקום בניינים הופיעו שדות שנראו כמו מרבדים
ענקיים,
הדמעות ירדו מעצמן ומיד ניגבתי אותן עם השרוול, כמו גיבורה.
הגענו אל בית הילדות שלה, ראיתי את הנוף שליווה את רוב חייה,
היא נפרדה בחצי חיוך וחצי דמעה מדור וממני. הבטיחה שנדבר ושהיא
תבוא לבקר כשהילד יהיה גדול,
היא אמרה "את החברה הכי טובה שלי".
עלינו לאוטו ומאז לא ראיתי אותה, אהבתי את תמי. אהבתי מדי, עד
שהיא עברה דירה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.