22/4
אני מסתכל עליה שעות, כמו נץ , כמו ערפד כזה שמתחבא מאחורי שיח
בסרט אימה זול , כמו מומיה, כמו זומבי; הסתכלתי עד שכל הגלידה
נמסה לי על הרצפה וידעתי שהיא נמסה ושהיא עלתה 10 שקל אבל
יסמין שווה את זה... הייתי נותן גם למגנום שוקולד גדול ועסיסי
ללכת לגהינום בשבילה כמו שהיא יפה וכשהיא צוחקת עוד יותר. אני
מת... אם זה היה סרט אמריקאי או סיפור קצת קיטשי הייתי הולך
ומציע לה לצאת איתי ואז חוזר לתת צ'יפים לחברים המקובלים שלי
אבל זה לא סרט וגם לא סיפור ואין לי חברים מקובלים וגם לא
חברים חנונים, אולי רק אלעד, אבל הוא לא בארץ עכשיו. ללכת?
הכוס רעדה לי ביד רק מהמחשבה של להיות במרחק מטר ממנה; אם
העישונים הירוקים העמוקים שלה יתפסו אותי אני בטוח שאני אהפוך
לאבן. אני הולך! זהו! נמאס לי להסתכל בפחד! צעדתי כמה צעדים
בטוחים בכיוון הברזייה והייתי במאונך לספסל המתנשאים, בערך
עניין של 20 מטר... שיחקתי אותה שותה וממשיך ללכת, יעני קורא
הודעות בפלאפון כאילו שמישהו ישלח לי משהו, אפילו החברה לא
שולחת לי כלום. אני ממשיך ללכת ונעמד לידה. היא מסתובבת
ומחייכת אליי: "היי גידי מה המצב?" הייתי בהלם, היא מדברת איתי
ואפילו מחייכת... "בסדר גמור... ואצלך?" עניתי.
"הכל אחלה... איך הולך עם הניסוי שלך?" השאלה הדהימה אותי...
היא יודעת על הניסוי שלי... היא מתעניינת בי...  אני אשאל
אותה! זה הזמן! עכשיו, אל תדחה למחר כי זה לא יקרה! אוקיי! אני
שואל:
"הולך לי בסדר, תודה! אני יכול להראות לך אם את רוצה..."
הלב שלי בער, כל הגוף שלי עלה באש, נמסתי ממש כמו הגלידה של
לפני כמה דקות, הייתי מאובן, רק חיכיתי לתשובה חיובית...
"באמת? מגניב! אני אבוא לראות בהזדמנות, פשוט עכשיו אני צריכה
ללכת... אבל בהזדמנות תראה לי..." תשובה טובה, חשבתי לעצמי
וחייכתי. "אחלה... אז נתראה". היא סיננה לעברי חיוך והסתובבה.
השיער התנופף כמו בפרסומות לשמפו בהילוך איטי, ומיקי הסתכל
עליי בהלם ושחט אותי במבטו, בועז צחק צחוק מרושע כי הוא וגם
אני ידענו שמיקי רוצה אותה.
הוא רוצה אותה כי היא נראית טוב בג'ינס הכחולים שלה, הוא רוצה
אותה כי היא אוכלת קרטיב בצורה סקסית, הוא רוצה אותה כי הראש
שלו עובד בצורה פרימיטיבית והאהבה שלו אליה היא קולאז' של סרטי
זימה שאפילו באתרים הגרועים צריך לשלם בשבילם. אני אוהב אותה
והאהבה שלי אליה היא כמו סרט של דיסני, היא תמימה וזה בגלל
שאני תמים. לו יש יותר סיכוי אבל אני לא אוותר עד שאשיג אותה!
או עד שאקבל ממנו מכות חזקות מספיק ואהיה במיון כמה חודשים, זה
ייתן לו מרווח תנועה מספק. לא שאני כזה מכשול, אבל ראיתי לו
בעיניים שכשהיא חייכה אליי והסכימה לראות ת'ניסוי המפגר שלי
הוא כמעט התפוצץ דרך משקפי השמש והפוזה השלווה שלו. אני נהניתי
מכל רגע; השאלה היא מה עכשיו? אני איפגש איתה? לבד? במעבדות?!
המעבדה היא הכנסייה שלי, המגרש הביתי, אני אכבוש אותה! אם היא
תראה את הצלבת הקטאליזטורים שלי היא תשתגע! אני מקווה, אני
צריך למצוא דרך להציע לה לצאת איתי! איפה אלעד המחושב הזה
כשצריך אותו?

23/4
הם הסתכלו עליי. שיסתכלו, לא אכפת לי, אם אני מעניין עד כדי כך
אז שיסתכלו, שייצאו להם העיניים מצידי, אני אגיע למעבדות והכל
יהיה בסדר. המסדרון ארוך במיוחד הפעם. זה בגלל המעיל, אני בטוח
בזה. אני אוהב אותו ולא יעזור כלום אבל כל השכבה נועצת בי
מבטים ולא צריך להיות בעל אבחנה כדי לראות שזו לא הערצה. אמא
אמרה שאני נראה כמו האמפרי בוגארט עם המעיל הזה ושזה לא מעיל
רק לנשים ושאין בעיה אבל ממתי אני מקשיב לקירות; בכל אופן, אני
עשרה מטרים מהכניסה למעבדות ואז הכל ייגמר. הבושה והמבטים
ייפסקו וכולם יחזרו לדבר על המסיבה הגדולה של מיקי ובועז. לא
אכפת לי שלא הוזמנתי, מה יש לי לחפש שם בכלל עם כל הילדים
הקטנים ששותים בירה והולכים מכות כמו קופים... לא בראש שלי...
אני במעבדה, בבית. אני מעדיף לחקור חרא כאן מאשר לאכול אותו
בבית... נתחיל בניסוי האמיתי. 'את יודעת, יש לי כרטיס נוסף
ל"שבעת הסמוראים" בקולנוע הפינתי... וחבל לי לבזבז ת'כרטיס, אם
בא לך, את יכולה...' לא! לא! לא! זה גרוע, זה עלוב! למה שהיא
תרצה לראות סרט על יפנים מטורפים שהורגים את כל מי שסביבם ואז
את עצמם? אני צריך משהו יותר מעודן. הדלת נפתחה במהירות.
ציפיתי לראות את האישיות הסכמטית והמקומטת של האחראי אבל
במקומו נכנסה באלגנטיות יסמין ואחריה ניחוח של כוח נשי וקסם
אישי, הקשת בשיער, החיוך התמים הזה, והקול הרך שלה, היא
מושלמת. 'גידי?'
היא אלוהית והלב שלי פועם כל כך חזק. 'גידי, אתה חירש?'
"מה? לא," עניתי מהר וקלטתי שאני מרחף לגמרי.
"הייתה לי הרגשה שתהיה פה אז קפצתי להגיד שלום".
המשפט הזה הפך את היום שלי למושלם. הכל היה תלוי בה, מילה אחת,
מבט אחד, ואני בעננים. "אחלה, אני שמח. אין לך את המבחן הזה
בספרות שכולם משלימים?" שאלה מטומטמת! אני אידיוט! למה אני
מתחיל לשעמם אותה בשאלות ריקות ורטוריות? למה?
"לא, אני לא ניגשת. סתם רציתי להגיד לך שיש מסיבה אצל בועז
בחצר לכבוד סוף הלימודים ויהיה נחמד אם תבוא". ניסיתי לתת
תגובה חלקלקה וגברית שלא תשקף את ההלם והשמחה שלי. זה לא הלך.
"יש!!!" צעקתי כמו מוגבל בקולי קולות, "אממ... כאילו, אני אשמח
לבוא, בכיף". יצאתי מזה בקושי. "יופי, אני חייבת לזוז, מיקי
מחכה לי. נתראה במסיבה?"
חשבתי על תשובה שתהלום את הרגע המושלם הזה. "בטח בובה", עניתי.
היא הסתכלה עליי במבט מובך וסיננה "טוב... ביי עד אז". אני לא
מאמין שזה מה שאמרתי! "בטח בובה"? "בטח בובה"?! מי אני? ג'ון
טרבולטה? 007? מה לעזאזל? בזמנים של לחץ אני יכול להיות יותר
מטומטם ממה שאני וזה מלחיץ אותי.

24/4
עוד חמישה ימים למסיבה ואני אוכל סושי, בדוכן מזופת, עם אמא.
לא יכול להיות גרוע יותר... הסושי מגעיל ולאמא שלי לא אכפת
שאני שונא ת'אוכל היפני המגעיל הזה ות'אמת שגם אם אני איחנק
ואצנח אל מותי לרצפה היא תשלח קודם את הסוודר היקר שלי לניקוי
יבש הכי יקר בעיר ואז תקבור אותי ליד הכלב המסכן שלנו, 'כלב'
היה שמו, ז"ל. היא דיברה איתי על העבודה שלה וניסתה לסחוט ממני
תגובה אבל העבודה שלה לא עניינה אותי ואני דמיינתי שאני סמוראי
ושאני חותך את מיקי ואת בועז לחתיכות, אולי רק את מיקי כי בועז
איכשהו עוד בסדר איתי, אני חותך אותו לפיסות דקות ואני הסמוראי
הכי חזק בעיר היפנית האפורה הזאת, אני! ויסמין רצה אליי ומנשקת
אותי! אוף, מתי אמא שלי כבר תיחנק מהסושי? אפילו ליד כלב אני
לא אקבור אותה.