בכל פעם שהוא היה רואה אותה הוא היה מרגיש מין כאב חזק כזה
בבית החזה.  מין דפיקות כאלו שלא פוסקות, כאב שהיה יכול לגרום
לאנשים לחצות את הקו הדק שבין שפיות לשיגעון.  הוא ניסה הכל
כדי להפסיק את הכאב, לקח זריקות, בלע כדורים ותרופות, אפילו
הטיפול החדשני הזה בלייזר שכולם מדברים עליו ברדיו לא עזר.
בוקר אחד, כשהשמש רק עלתה והוא הציץ מבעד לחלון, הוא ראה אותה
הולכת לבית הספר.  הכאב שוב התחיל, אבל הפעם היה לו רעיון
מבריק.  הוא החליט שאם הכאב מתחיל בכל פעם שהוא רואה אותה, אם
הוא לא יראה אותה יותר, הכאב לא יחזור.

הוא הלך למטבח והוציא סכין קצבים, הסכין הגדולה שאמא קיבלה
מתנה מהעבודה לכבוד שבועות.  לאט לאט ובעדינות, כדי שלא יכאב,
הוא הוציא לעצמו את העיניים החוצה.  קודם את הימנית, ואחר כך
בזהירות גם את השמאלית.  זהו, אמר לעצמו, עכשיו כשאני לא רואה,
הכאב הנוראי הזה ייפסק.  הוא הציץ דרך החלון כדי לוודא שהרעיון
אכן הצליח, ואז לפתע הוא שמע אותה צועקת לנהג האוטובוס שמסיע
אותה לבית הספר שיעצור.  ברגע שהוא שמע את קולה הוא חש שוב את
אותו כאב חד ומוכר בבית החזה.  בפרץ של טירוף, הוא חתך לעצמו
את האוזניים, קודם את הימנית, ולאחר מכן גם את השמאלית.

הכאב שיגע אותו.  הפעם זה יפסיק, חשב לעצמו, בלי עיניים
ואוזניים אין שום סיכוי שבעולם שהכאבים יחזרו.  עוד לפני
שהספיק לסיים את המשפט, החל ריח מוכר לעלות באפו.  זה היה ריח
מיוחד. חלש, אך עם זאת חריף.  מין שילוב אקזוטי כזה בין ורדים
אדומים, כאלה שצומחים בגינות של עשירים, לבין ריח של משהו חדש
שקונים, כמו מכונית ספורט אדומה, או אפילו סתם מכונית.  אבל זה
היה הריח שלה.  דעתו נטרפה כאשר הוא החל לחוש שוב את הדפיקות
המוכרות מפלחות את חזהו בזו אחר זו, כמטח קליעי כיתת יורים
הננעצים בבשרו של נידון למוות.

הוא אחז את הסכין, ובמיומנות של נינג'ה יפאנית חתך לעצמו את
האף, אבל הכאב לא פסק.  הוא כבר לא ידע מה לעשות, וניסה לעצור
רגע ולחשוב בהגיון, אך הנקישות הבלתי פוסקות בלב הטריפו את
חושיו.  הוא התרוצץ בחדר כמו משוגע, מנסה לזעוק את שמה, אך
נזכר כי הוא אפילו לא ידע איך קוראים לה.  הוא השתולל מכאבים,
ניפץ זכוכיות, הפך רהיטים, שבר כוסות וצלחות, הבית נראה כמו
שדה קרב, אך הדקירות המעיקות בלב רק הלכו והתגברו.

לבסוף, הוא הניף את סכין הקצבים בידו הימנית, ובתנועה מעגלית
כרת לעצמו את הרגל השמאלית.  הוא השלים את מסלול הסכין והניף
אותה כלפי מעלה, מנתק בכך גם את הרגל הימנית.  הוא המשיך את
המבצע הנועז, ובחסות הכאב והטירוף חתך לעצמו גם את היד
השמאלית.  לקינוח, הוא הרים את הסכין גבוה באוויר, ובתנועה
חזקה וחדה ערף לעצמו את הראש וביתק ממקומה את היד הימנית, זו
שהחזיקה את הסכין.  הוא היה כה המום עד שכלל לא היה בטוח איך
הצליח לעשות זאת.

וכך הוא נשאר, רק מרובע קטן ומצומק, חסר איברים, חסר מחשבות,
חסר דאגות, וחסר תקוות.  אך הוא הרגיש רגוע, רגוע יותר משחש אי
פעם.  והכאב פסק.