אין לי יום ולא לילה. אין לי שנה ולא חודש. אני לא רואה זמן.
אינני מצליחה לחוש אותו. אני רואה אור. אינני מצליחה לשמוע את
האנשים. אני רק יכולה להביט בהם, לבחון את שפת הגוף שלהם. אני
חושבת שהוא באמת מבין, אבל הוא לא אומר לי את האמת. אין אמת.
יש רק הרבה שקרים. הכל סיפורים. לרוב לא מעניינים. אבל
הפנימיות אצל כולם זהה. אני לא רואה חיצוניות. אנחנו בובות על
חוטים. החיים כבדים על כולנו. אך הם לא מבינים שאלו לא החיים,
אלו החוטים שמפריעים לנו, שמכוונים אותנו למקום אחד בעוד אנחנו
רוצים להיות במקום אחר. העצבים שמורטים אותנו. אנחנו אנושיים
אבל לא חופשיים לגמרי. אני יודעת הכל. פעם הצלחתי לעוף גבוה.
לרחף מעל העיר שלי, הרוח הייתה חזקה אימים עד שהיא העיפה את כל
גגות הבתים באוויר. יכולתי לראות, אבל הם כולם נראו זהים.
כאילו רובוטים. יושבים. עומדים. מתקלחים. אוכלים. ישנים. חלקם
עושים ספורט וכל אחד בטוח שהוא על הפסגה, אבל הם היו נראים כמו
גרף על מפה. גרף אנושי, אבל לא חופשי. נגעתי בשמיים וחזרתי
הביתה. החוטים החזירו אותי. זה לא היה בשליטתי, אני לא הייתי
חוזרת להיות חלק מהגרף. היום אני מביטה מבעד לחלון והשמיים
נראים כל כך קרובים. אז למה הידיים שלי מלאות חתכים? מה,
השמיים כל כך חדים?
אה, זה לא חתכים, אבל יש צלקות. אי אפשר לפספס. כולם יכולים
לראות. בואו בהמוניכם. טיפשים. זה לא מעניין. זה לא חדש לכם.
כל אחד אחראי לחתך אחר. אני רק הבובה שמשרתת אתכם. כן, כבר
חתכתם לי את השיער והוא צמח בחזרה. כבר הוצאתם את נשמתי וזאת
שבה. אפילו מעזאזל חזרתי אליכם. הכל כדי שתביטו בעיניי. אבל אף
אחד לא רוצה. מה כל כך רע בהן? סתם עיניים. צבע חום. מה יש? מה
יש? לא אדום. בטח שלא סגול. מה כל כך מפחיד? אה, אני משקפת
יותר מדי? לזה התכוונתם? מה לעזאזל אני משקפת? מה אני? בסך הכל
בובה.