כל יום אני מתעוררת עם התהייה הזאת מחדש. איפה אתה מתחבא? אני
יודעת שנפגשנו כבר. אני כל הזמן תוהה אם אתה לא שולח לי סימנים
או רמזים וכל פעם אני נבהלת מחדש. אני יודעת שאתה חי ולא מת.
למרות שהייתי בלוויה שלך וראיתי את גופך דומם ולא זז, שמעתי
איך קוראים עליך קדיש, אבל אני יודעת שאתה חי. יש לך חיים
אחרים. חיים אחרים שקיבלת במתנה. אבל אני רוצה לדעת מה הקשר
בינינו. אם אתה מלאך, אז מה אני? איך אני יכולה לעזור לך?
צרחתי כבר בכל הכוחות. הלכתי אחריך במשך חודשיים. לא הייתי
אני. הלכתי לאן שאתה הובלת אותי. עשיתי לעצמי בושות אבל לא היה
לי אכפת. רציתי להוכיח לך שאני רואה, אבל אולי לא ראיתי כלום
בעצם? אולי המוח שלי סתם תעתע בי? אולי אני סתם מדמיינת דברים
ואתה לא מדבר ולא רומז ולא כלום? זה לא יכול להיות. ראיתי
דברים קסומים. ראיתי איך אנשים עוברים לעולם אחר וממשיכים
לחיות. ראיתי אותם שרים, מדברים, צוחקים, אבל הם היו מלאכים.
אני זיהיתי אותם, ראיתי להם בעיניים. הם דיברו אליי בלי להגיד
כלום ואתה היית ביניהם. שרת. בקול מלאכי. צווחות שלא צרמו לאף
אוזן. אתה מבלבל אותי. אני לא יכולה להיות חברה של מישהו מת!
אז איפה החיים שביקשתי לתת לו? זה לא אתה. אני בחיים לא אהיה
בטוחה. מי אני? מי אתה? אל תעזוב. אני רואה.