אין דבר קשה יותר מלהתמודד עם האמת הכי כואבת שלך. מלהיות
אמיתי למרות המבוכה. כמובן שמפני שזהו דבר קשה, אין אני מעזה
אף לחשוב עליו. אך למרות כל הניסיונות, לשוב ולברוח מן המציאות
ברגע שהרגליים נוחתות על הקרקע, האמת הזאת משתחלת לי לתוך
התאים הכי קטנים במוח ולא מרפה. ובדיוק ברגעים אלו, העיניים
שלי הופכות עייפות והמוח לא רוצה יותר לחשוב. הוא רק רוצה
מנוחה נצחית, כזו שלא נגמרת עולם. אך ההרגשה שאני הכי אוהבת,
אותה שלוות נפש, שלעיתים רחוקות מדי מציפה אותי למספר שניות
ומתפוגגת, ההרגשה הכי רחוקה לי ולו רק הייתי יכולה להתקרב
אליה, אך ככל שאני רצה לקראתה, ככה היא נעלמת, מתרחקת, ומחליף
אותה הכאב. המועקה האין סופית, כאב שאין סיכוי שכל הזמן
שבעולם, ארוך ככל שיהיה לא יוכל לגבור עליו. והסיבות לכאב?
ולבריחתה של השלווה? אינן. הכל הופך בלתי מושג. הכל נהיה רחוק.
כמו בחלום, כאשר בדיוק בעת סכנה הגוף הופך כבד, בוגד בך,
ומותיר אותך בדיוק בפתח דלת האויב. לו רק יכולתי לדעת למה.