וככל שהימים עוברים, חוסר המשמעות הולך וגדל. ייאוש ששואל וזעם
שעונה לו. אך אין הייאוש מרוצה מתשובותיו של הזעם, הן רק
מעצימות אותו. ואני בסך הכל גוף שנותן לשניהם ולרבים כמוהם
להפוך את עצמם מרגשות דואבים למילות כאב על נייר וירטואלי. אך
מנגד לרגשות הברורים הללו, עומדים להם רצונות אשר אני, בתור
סך-הכל גוף, לא מסוגל להבין ולא יודע איך להתמודד. את הרגשות
אין אני צריך להבין, כל שאני צריך זה לעזור להם לצאת החוצה. אך
עצם העובדה שאני גוף אשר מתקשה מאוד להבין את הרצונות שלו,
מעצימה את הרגשות השליליים שבתוך הגוף, דבר שיוצר תסבוכת מאוד
רצינית בין רצוי למצוי, בין שחור ללבן, בין רצון הגיוני לא
מובן לבין רגש מיותר אך עם זאת ברור. נדמה כי זהו הגורם העיקרי
לפער הגדול בין הדברים הללו וזו בוודאי הסיבה למה האמצע לעולם
לא יוכל להיות הפתרון המושלם כי האמצע תמיד יהיה פשרה. ומפני
שהשאיפה לשלמות קלה מהשגת השלמות, חסך בשאיפות יהיה הרבה יותר
קל לכולנו. האם מישהו שאל את עצמו פעם למה כל סוף הוא התחלה
חדשה? למה דברים נגמרים בסופו של דבר? ואם הם נגמרים אז לשם מה
החלו אם כל דבר בסוף הופך להיות זיכרון שעם הגיל הולך ונעלם?
ואיך אפשר לתת משמעות למשהו שאח"כ בלאו הכי נשכח מאתנו? אז
אולי אני גוף שלא מבין כלום והמילים האלה הן בסך הכל הביטוי
לרגשות שמישהו שתל בתוכי, אבל בכל זאת אני גוף שרוצה להבין
הרבה יותר ממה שהוא מסוגל.