המוח שלי הרוס. יותר מידי אלכוהול.
מור.
היא סוחטת לי את המוח, היא תופסת אותי בביצים. אני ממלמל, מוכה
שיגעון כשהיא באה אליי, מתפשטת עירומה, ומזיינת אותי והכול כמו
במנהרה חשוכה. אני לא יודע אם זו היא איתי, או שדת הלילית, או
יצירת דמיוני ההוזה, או שאני חולם. היא לא שוכבת, היא טורפת.
היא לוקחת את כל הגוף שלי ועושה בו מה שהיא רוצה. מכופפת,
שוברת, מאחה, ממרקת, פוצעת, שורטת. אוכלת. כשהיא גומרת נדמה
כאילו היא נחנקת. היא משתנקת, האוויר מהריאות בקושי יוצא. ואז
משהו נמס בה, והיא הופכת למרגרינה. ואני נראה כאילו יצאתי
מהזירה.
את העיניים האלה שלה רציתי שיהיו שלי. לגלח לה את האישונים
מהלבן, לשמור בקופסה כמו עדשות.
אחרי שהיא גומרת עליי את הצורה, אני זוחל על הרצפה עירום ומנסה
למצוא פינה לבכות. אני מתכנס באיזה כוך, כמו בפינת השירותים
הקטנה, מקפל אליי רגליים וכמו מתפלל בטירוף. הראש שלי נחבט
בקיר ואני לא מרגיש. כאילו הכול בפנים שבור ממילא. אני שומע את
רגליה פוסעות עירומות על הבלטות, הולכת, חוזרת, מפזמת לעצמה
מנגינה. ננעלת על איזו מלודיה ושמה את הדיסק הכי קרוב, שירים
שנשפכים כמו מים, נעימות, לא מילים. צועקת מהחלון "הרגע זיינתי
את מיקו!" וכמה שהם מקנאים, בנים ובנות, וכמה שהם טועים.
ואני. אני רק רוצה לפרוח מהחלון, כמו אנפה, ולהיעלם לתוך עננים
וכחול. לזמר שיר אמיתי וכנה, חופשי, כשאני ממריא מעל לעצמי
ואוחז בכנפיי את חוטי הכסף של ההשראה, בעוד נפשי מתרוממת ממני,
הלאה ממני, ואני נשפך.

עירום ללא קעקוע, מעשן את הסיגריה שלי לפנות בוקר, ובתוך
החשיכה בסלון יושבת מור עם סיגריות וקפה, נעה חסרת מנוחה רגשית
למרפסת להביט על הרחובות החשוכים, רואה הכול אפל ונקי, את כל
הרוחות והשדים שמשתוללים ברחובות, ואת סיוטי הישנים. הם
מזדיינים שם לא רחוק, אולי מעבר לכביש, בין סיגריות בוערות
ובלדות רוק, כשסהר ירח דק מציץ אליהם מהחלון והם פוחדים מהבוקר
שיבוא. "חיים ללא דמיון לא שווים שיחיו אותם" ואספלט הרחוב
מעלה אבק כשאני ניגש אליה ומטביע את ראשי בין שדייה והיא לוחצת
אותי אל תוכה, בוכה מבפנים - מכאב וזעם ורוצה להשליך הכול, ולא
זזה.
"לא כבד לך הביצים בין הרגליים?" היא משועשעת וקשוחה. "לא מוזר
לך הזין שתקוע שם כמו אף קטן של פיל?"
אם תרצי אותי אני שלך ממילא. זה טירוף שקט בך, או ראייה נקייה?
מה שבחרת כשמתוך ראשך את רואה דברים שאיש לא מנחש, לא יודע.
ולכולם נדמה שהיא אדם רגיל. כמה שהם טועים. נטוע בה זרע מכושף,
לא פלא שכל-כך הרבה גברים אהבו אותה. וגם אני רואה אותה מביטה
לסהר הירח הדק, ולא התפלא אם עוד רגע תיילל כמו תן, כמו שד עם
חבל טבור דק מטבורה לגיהינום, לעולם שדים. אבות אבותיה ושושלת
אימה התעסקו עם שדים, ומשהו נשאר עוד מאז, כשחזותה אישה בריאה
ורגילה, בעוד נפשה כמו נחש משתולל באמוק. רק אני רואה, רק אני
טועם. הטירוף הטבוע בי לא מסמא זאת מעיניי.
אמזונה. זה מה שהיא.
מעליי חולפים העננים כהים, והרוחות מערבלות את כל היקום, והירח
צונח שוב שיכור מיין, ובמגרשי המשחקים משחקים שדים, על נדנדות,
מגלשות ומתקני עץ. ליבי היא, וליבי איתי, ואני חי. ולוואי
שכישופה בי לא ייגמר לעולם.