אתמול אכלתי ארוחת ערב עם השדים שבראשי.
מר פחד לבוש במגבעת הראה נוכחות, מר שנאה צחקק לו עם כובעו
הירוק המחודד לראשו, והיו עוד עשרות שדונים וביניהם מר כעס, מר
עצב (הבוכה התמידי) יושב לצד חברו מר אשמה.
בקצה השני של השולחן - כמעט בלתי נראים - ישבו להם מר אהבה ומר
הנאה, לבושים אדום מבד מרופט שנראה שהתבלה לפני כמה שנים
טובות.
השדים (או הרגשות - איך שתרצו) החלו את הסעודה באכילת אדם.  על
פניו הייתה הבעת עצב. קודם השדים אכלו את הגפיים שלו ברוטב
אלפרדו משובח, ואח"כ את הבטן.
את הראש שלו (בעיקר קרקפת אם תשאלו אותי) הם זרקו לקצה השולחן
שם הנאה, אהבה ותמימות אכלו זאת בענגה.  לפתע אחרי שאכלתי
ושבעתי, הבחנתי שהם ואני אכלנו את החבר הכי טוב שלי. ידעתי את
זה לפי הקעקוע שהיה לו בחזה. פלטתי את שבלעתי מיד.            
      הם כולם צחקו עליי אבל אני המשכתי להקיא ולפלוט גושים
של עידו בכל רגע.
אחרי שנייה התעוררתי.  כל מיטתי הייתה מלאה בזיעה.
נזכרתי בחלום והתחלתי לבכות.  אמא שלי שבדיוק נכנסה לחדר נהרה
אל מיטתי, חיבקה אותי בחוזקה ואז אמרה: "תפסיק גלעד! זו לא
אשמתך שעידו התאבד!", ואז הוסיפה "זה היה תלוי רק בו!, לא
יכולת לעשות כלום!".
המשכתי לבכות.  אצלי יש מספיק דמעות בשביל לשתות בטיול שנתי של
שלושה ימים.
"די גלעד", אימי אמרה "אל תיתן לרגשות לאכול אותך" אמרה
ברכות.
"אל תדאגי אמא" אמרתי, "אותי הם לא ישיגו כל כך בקלות" סיימתי,
וניסיתי לצחוק.