חום יולי-אוגוסט. אתה ניצב בסמוך לגבר מקריח ומיוזע בגיל
העמידה שממרר בבכי. אתה מנסה להבין מה אתה עושה שם.
האלכוהול עושה שמות בזיכרון שלך. אתה מביט סביבך וקולט שאתה
נמצא בפיצוציה. אתה תוהה לעצמך תוך כדי התגברות יבבותיו של
הברנש ששעון לך עכשיו על הכתף מה אתה עושה בפיצוציה בלילה, הרי
אתה כבר מזמן לא מעשן. אתה מנסה להשחיל שאלה בין התייפחות אחת
לשניה, אבל הבחור עסוק בלפרוק את הלב ואולי גם את הכתף שלך
מרוב בכי.

קונדומים. זה מה שבאת לקנות, אתה נזכר. הכל חוזר אליך כעת.
היית בחוף המתופפים. לקחת חופש מהחופש. פיטרו אותך לפני חמישה
ימים והרגשת צורך עז לברוח מהכל. להתהלך סהרורי מרוב אלכוהול
שתכניס לגוף שלך. להימלט בעיקר מעצמך. לשכוח.
באופן פרדוקסלי אתה מרגיש אופטימי.
אולי זה האלכוהול הצונן בשמש הקופחת, אולי אלו שלל תלמידות
התיכון התמות ששוזפות את גופן ואת עיניך. לך זה לא משנה.
אתה מרגיש בר-מזל. משהו טוב הולך לקרות. המזל יאיר לך פנים לשם
שינוי. הזדמנות תדפוק על דלתך. והיא אכן דופקת.
כזאת הזדמנות לא דופקת על דלתך כל יום למעשה.
קוראים לה סילביה, והיא תיירת בת 20 מספרד. חילופי סטודנטים או
משהו. איך שהיא נכנסת לך לפריים, אתה מחסיר פעימה, בולע את
הרוק ועובר לדום. אם היא היתה פרי אקזוטי היית בודאי טוען שהיא
מנגו. רכה ושזופה עם קימורים של למבורגיני דיאבולו וחמוקיים
שכאילו מתחננים: תלחץ אותנו!
שניה לפני שהיא יוצאת לך מהפריים אתה מציג עצמך באנגלית הרצוצה
שלך: "היי, מיי ניים איז רוני, וואטס יורז?"
היא עוצרת ומורידה מבט חטוף נמוך מבעד למשקפי השמש הכהים שלה.
"סילביה", היא אומרת בקול שקט כמו רוצה שתתאמץ לשמוע אותה.

לא עוברות 10 דקות ואתה מרגיש שאתה כבר מכיר אותה מגלגול קודם.
למעשה, אתה מת כבר להכיר אותה מבפנים. עדיין לא טעמת מתוצרת
חוץ, ואולי יש בך איזה יצר קמאי לדפוק בחזרה את האינקוויזיציה
על הגירוש שלמדת עליו ביסודי.
שניכם שיכורים כמו בואשים. השמש שרפה לך את המוח. מזל שהיא
שוקעת. סילביה נעשית פלרטטנית לעת שקיעה. החוף מתרוקן וגם
המחשבות שיש לך בראש. נותרת לך מחשבה אחת בלבד- אולי בעצם
שתיים- לעשות את סילביה ולהשתין, לא בהכרח בסדר הזה.
אתם מתמזמזים כמו תלמידי תיכון. אתה מבסוט. היא גיגלית. עוברות
עוד שעות קלות עד שאתה לוחש לה באוזן משהו מסויים שסוחט ממנה
משפט עסיסי בספרדית שמיד מלווה בסטירה מצלצלת. הסטירה מלווה
בנשיקה מצלצלת לא פחות.
אתה מבולבל, מוכה חום ושיכר, ואתה כל-כך מרוצה מהעניין. יש רק
בעיה אחת- אין עליך קונדומים. אין מה לעשות. אתה אדם פסימי
מטבעך. אתה לא מאמין שמישהי ככה תיפול עליך מהשמיים כרעם ביום
מעונן חלקית עד בהיר. אתה גם לא ממש מאסכולת הסטוצים, אבל
הזדמנות שכזו בודאי לא תקרה בדרכך שוב.
"אמ, סילביה, איי ניד טו ביי קונדומים", אתה אומר בחשש.
היא מחייכת ואומרת שתחכה לך בדיוק באותה נקודה ואולי היא תנמנם
קלות עד שתחזור. החשש פג ואתה קם מרבצך מתנדנד לעבר אורות
הניאון הקרובים ביותר שמושכים אותך אליהם כמו פרפר לאש.

"אלברט, אני צריך לזוז", אתה אומר סוף סוף בקול סמכותי ומותש
לפיצוצאי שהרטיב לך זה מכבר את כל החולצה בדמעותיו. איך זה
תמיד קורה לך? אתה משדר, "אני פנוי להקשבה"? יש לך שלט על הגב-
"אני פסיכולוג חובב"? רק נכנסת לשניה וחצי לקנות כמה ראברים
ואתה עומד שם כבר ארבע שעות ומקשיב לאלברט הזבן מבכה על מר
גורלו.
אלברט הזה הוא כמו קריקטורה- בחור עגלגל שמסרק את פדחתו
הלא-שופעת בדרך שחושפת טפחיים. הוא נוטף אגלי זיעה כאילו היה
זה מקצועו להזיע. אתה לא זוכר איך התחילה השיחה, אבל עד מהר
היא מתגלגלת למונולוג קורע-לב מצידו על בנו שנתפס על שימוש
בסמים בצבא ונכנס לכלא. "רציתי שיום אחד הוא יהיה שוטר, אבל
עכשיו זה אבוד", מייבב אלברט. "והבת שלי? כזו פוסטמה חוצפנית
לא ראית בחיים!" כמעט ומתפקע הוריד במצחו של אלברט.
טיפות הזיעה מתחברות לדמעות וקשה כבר להבחין מה זה מה.
כשהוא מתחיל לספר לך על אישתו וחמותו, מחשבתך נודדת. אתה שואל
את עצמך למה אתה כזה גוד-גאי כל הזמן, למה אתה לא יכול לחתוך
כשאתה מריח סכנה. זו אחת הסיבות שפיטרו אותך, אתה נזכר.
אחרי שאמרת לו באסרטיביות שאתה צריך לזוז, מתברר שגם כך הוא
סיים לשטוח את אומללות חייו בפניך. "עזוב אותך", הוא אומר תוך
שהוא מנגב את שארית דמעותיו בחיוך. "הקונדומים עלי".

אתה פוסע חזרה לכיסאות החוף, קצת יותר פיכח, הרבה יותר עייף
ורטוב. הכיסא של סילביה נותר מיותם. למרגלותיו יש מפית קטנה
ועליה כתוב בכתב יד נשי: "sorry, I had to go..." אתה מתבאס.
אלילת המזל חייכה לך ואתה הפנית אליה את גבך בזמן שניחמת את
אלברט.
אתה רוצה למות.
לפחות עשית טוב היום למישהו כמו תמיד.
אבל מה איתך?